הבשורה שמגיעה לשושן
בחודש כסלו, בשנת עשרים למלך ארתחשסתא, הגיע חנני — אחד מאחי נחמיה — עם אנשים מיהודה. נחמיה שאל מיד על הפליטה שנותרה מן השבי ועל ירושלים. התשובה הייתה קשה: הנשארים נתונים ברעה ובחרפה, חומת ירושלים מפורצת ושעריה נשרפו באש.
נחמיה ישב, בכה והתאבל ימים. הוא צם והתפלל לפני אלוהי השמים. כמו עזרא לפניו, התוודה בלשון רבים ולא עמד מבחוץ כשופט: ״חטאנו לך, גם אני ובית אבי חטאנו״.
שיוך השבט: המקרא מכנה אותו נחמיה בן חכליה, אך אינו מפרט את שבטו — ולכן לא ננחש. הוא שירת כמשקה המלך ונעשה אחר כך פחת יהודה. ארתחשסתא הוא מלך פרס נכרי ואינו שייך לשבטי ישראל.
הפנים העצובות שהמלך הבחין בהן
בחודש ניסן הגיש נחמיה יין למלך. מעולם לא נראה עצוב לפניו, ולכן שאל המלך מדוע פניו רעות. נחמיה פחד מאוד, התפלל תפילה קצרה בלבו וביקש להישלח ליהודה כדי לבנות את עיר קברות אבותיו.
״וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי, וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן״נחמיה ב׳, ו׳
נחמיה לא הסתפק ברשות כללית. הוא ביקש איגרות לפחוות עבר הנהר כדי שיעבירוהו בשלום, וכן איגרת לאסף שומר הפרדס המלכותי כדי לקבל עצים לשערי הבירה, לחומת העיר ולביתו. תפילתו הייתה מחוברת לתוכנית מעשית ומדויקת.
סיור לילי ללא הכרזות
לאחר שהגיע לירושלים המתין נחמיה שלושה ימים. בלילה יצא עם אנשים מעטים לבדוק את החומה והשערים השרופים. הוא לא סיפר לשרים, לכוהנים ולעם מה נתן ה׳ בלבו לעשות עד שהכיר בעצמו את היקף הנזק.
רק לאחר הבדיקה כינס אותם ואמר: אתם רואים את הרעה שאנחנו בה; לכו ונבנה את חומת ירושלים ולא נהיה עוד חרפה. הוא סיפר על היד הטובה של ה׳ ועל דברי המלך.
״וַיֹּאמְרוּ נָקוּם וּבָנִינוּ, וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָה״ — נחמיה ב׳, י״ח. נחמיה אינו אומר להם ״אני אבנה״ אלא ״נבנה״; החומה מתחילה כאשר האחריות נעשית משותפת.
כל משפחה מול ביתה
אלישיב הכוהן הגדול והכוהנים החלו בשער הצאן. אחריהם עבדו בעלי מלאכה, שרים, כוהנים, לוויים, סוחרים, צורפים ורוקחים. משפחות וקבוצות קיבלו קטעים מוגדרים, ורבים תיקנו את החלק שמול ביתם.
- הכוהנים בנו וקידשו את שער הצאן
- בעלי מקצוע וסוחרים נטלו חלק לצד השרים
- משפחות בנו סמוך לביתן וידעו בדיוק על מה הן אחראיות
- שלום בן הלוחש בנה עם בנותיו חלק מן החומה
החלוקה הפכה משימה עצומה לעשרות משימות אפשריות. כל אחד ראה את חלקו, והחומה כולה צמחה מחיבור הקטעים.
סנבלט וטוביה עוברים מלעג לאיום
סנבלט החורוני, טוביה העבד העמוני וגשם הערבי לעגו לבונים וטענו שהם מורדים במלך. כאשר החומה התקדמה והפרצות החלו להיסגר, כעסם גבר והם קשרו לבוא להילחם בירושלים.
״וַנִּתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהֵינוּ, וַנַּעֲמִיד מִשְׁמָר עֲלֵיהֶם יוֹמָם וָלַיְלָה מִפְּנֵיהֶם״נחמיה ד׳, ג׳
זהו אחד המשפטים המאפיינים את הנהגת נחמיה: תפילה ומשמר. הוא אינו בוחר בין ביטחון בה׳ לבין הגנה מעשית. העם מתפלל, ובאותו זמן מציב שומרים ומארגן את הכוחות.
כלי עבודה ביד — וחרב לצד הגוף
מחצית מן הנערים עבדה ומחצית החזיקה רמחים, מגינים וקשתות. נושאי הסבל נשאו במשא ביד אחת וביד השנייה החזיקו נשק, והבונים חגרו חרב בזמן עבודתם. לצד נחמיה עמד התוקע בשופר, כדי להזעיק את כולם למקום שבו יתפתח איום.
בנייהכל קבוצה אחראית
לקטע מוגדר
שמירהמשמר יום ולילה
לאורך החומה
שופראות להתכנסות
במקום הסכנה
נחמיה הזכיר לעם שהמלאכה גדולה ומפוזרת, אך כאשר ישמעו את השופר עליהם להתקבץ יחד: ״אלוהינו יילחם לנו״. מן עלות השחר עד צאת הכוכבים עבדו, ובלילה נשארו בתוך ירושלים לשמירה.
האויב אינו רק מחוץ לחומה
באמצע הבנייה נשמעה צעקה גדולה מתוך העם. הרעב והמסים אילצו משפחות למשכן שדות, כרמים ובתים; אחרים לוו כסף בריבית, ובניהם ובנותיהם הגיעו לשעבוד. נחמיה הבין שאי־אפשר לבנות חומה של אחדות כאשר העשירים מנצלים את אחיהם.
הוא הוכיח את החורים והסגנים, דרש להשיב את השדות, הכרמים, הבתים והריבית, והשביע אותם לקיים את דברם. גם הוא ואנשיו ויתרו על החובות. במשך שתים־עשרה שנות כהונתו כפחה לא אכל את לחם הפחה, מפני שהעבודה הייתה כבדה על העם.
חומה של אבנים אינה מספיקה: נחמיה עצר את העוול הכלכלי באמצע מבצע הבנייה. בעיניו, ביטחון העיר תלוי גם בכך שאח לא יהפוך את מצוקת אחיו להזדמנות לרווח.
״לא אוכל לרדת״
כאשר נותר להתקין את הדלתות ניסו סנבלט וגשם למשוך את נחמיה לפגישה בבקעת אונו, מתוך כוונה להרע לו. ארבע פעמים שלחו אליו, וארבע פעמים השיב אותה תשובה.
״מְלָאכָה גְדוֹלָה אֲנִי עֹשֶׂה וְלֹא אוּכַל לָרֶדֶת; לָמָּה תִשְׁבֹּת הַמְּלָאכָה כַּאֲשֶׁר אַרְפֶּהָ וְיָרַדְתִּי אֲלֵיכֶם?״נחמיה ו׳, ג׳
לאחר מכן הופצה שמועה שנחמיה מבקש למרוד ולהיות מלך. הוא דחה את העלילה והמשיך לעבוד. שמעיה ניסה להפחידו להסתתר בתוך ההיכל, אך נחמיה הבין שנשכר כדי להחטיאו ולפגוע בשמו. גם נועדיה הנביאה ונביאים נוספים ניסו ליראו.
52 ימים — והפרצה נסגרת
ביום כ״ה באלול הושלמה החומה לאחר חמישים ושניים ימים. כאשר שמעו האויבים וראו כל העמים שמסביב, נפלו מאוד בעיניהם והכירו שהמלאכה נעשתה מאת אלוהי ישראל.
למה ההשלמה הייתה כה מהירה? לא מפני שהעבודה הייתה קלה, אלא מפני שהייתה מאורגנת. העם עבד במקביל לאורך החומה, התפלל, שמר, פתר משברים פנימיים ולא ירד מן המלאכה לכל שמועה.
עיר עם חומה — אך עדיין כמעט ריקה
לאחר התקנת הדלתות מינה נחמיה שוערים, משוררים ולוויים והפקיד את חנני ואת חנניה שר הבירה. הוא הורה שלא לפתוח את שערי ירושלים עד חום השמש ושכל איש ישמור סמוך לביתו. החומה הושלמה, אך העיר הייתה רחבת ידיים ומעטים התגוררו בה.
נחמיה עסק אפוא לא רק בבניין אלא גם באוכלוסייה, סדר ושמירה. בהמשך הוטל גורל כדי להביא אחד מכל עשרה לשבת בירושלים ולחזק את העיר מבפנים.
בראש השנה — ספר התורה נפתח
ביום הראשון לחודש השביעי נאסף כל העם כאיש אחד ברחוב שלפני שער המים וביקש מעזרא הסופר להביא את ספר תורת משה. עזרא, הכוהן משבט לוי, עמד על מגדל עץ וקרא מן הבוקר עד מחצית היום בפני האנשים, הנשים וכל המבינים.
הלוויים הסבירו את התורה לעם: הם קראו בספר מפורש, שמו שכל וביארו את המקרא. העם בכה כאשר שמע את הדברים, אך נחמיה, עזרא והלוויים אמרו שהיום קדוש ואינו יום לאבל.
״לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ... וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה׳ הִיא מָעֻזְּכֶם״נחמיה ח׳, י׳
הלימוד הוביל מיד למעשה: למחרת מצאו בתורה את מצוות הסוכה, והעם יצא להביא ענפים ובנה סוכות על הגגות, בחצרות וברחובות. השמחה הייתה גדולה מאוד, והתורה נקראה יום אחר יום.
חנוכת החומה
בחנוכת החומה העלה נחמיה שתי תודות גדולות שעלו על החומה משני כיוונים, עם משוררים וכלי שיר, עד שנפגשו בבית ה׳. באותו יום זבחו זבחים וישמחו, ושמחת ירושלים נשמעה למרחוק.
כך נשלם מהלך אחד: החומה שהייתה סמל לחרפה נעשתה מקום לשירה; העיר שהייתה פרוצה נעשתה בית; והעם שנאסף לבנות באבנים נאסף שוב כדי לבנות את חייו בתורה.
המסר לדורותנחמיה מלמד שמנהיגות מתחילה בלב שנשבר מכאב הזולת, אך אינה נעצרת בבכי. היא מתפללת, בודקת בלילה, מתכננת, מחלקת אחריות, מציבה שמירה, מתקנת עוול פנימי ואינה יורדת מן המלאכה בגלל לעג או שמועה. כך הופכים חורבות לעיר חיה.
מקורות מרכזיים: נחמיה א׳–י״ג, ובייחוד א׳–ו׳ לבניית החומה וח׳ לקריאת התורה; עזרא ז׳, ייחוס עזרא; סנהדרין ק״א ע״ב, על מעלת נחמיה; ערכין ל״ב ע״ב, על קדושת הארץ בימי עזרא.
