קריעת ים סוף

מדוע לא בדרך הקצרה?

התורה פותחת את מסע היציאה בהסבר: הקב״ה לא הוביל את העם בדרך ארץ פלשתים, אף שהיא קרובה, “כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה”.

העם יצא מעבדות, אך נפשו עדיין נושאת את חותם מצרים. מפגש מיידי עם מלחמה עלול לגרום לו להתחרט ולבקש לשוב אל המקום המוכר. הדרך הארוכה אינה עיכוב חסר תכלית; היא מרחב שבו בני ישראל ילמדו לעמוד כעם, לבטוח, לקבל תורה ולהחליף את הרגלי העבדות באחריות של בני חורין.

“וחמושים עלו בני ישראל”

בני ישראל אינם יוצאים כקבוצת פליטים מפוזרת. התורה מתארת אותם עולים “חמושים” מארץ מצרים — ביטוי שהתפרש כמוכנים ומסודרים לדרך. ובתוך ההמון הגדול ישנו גם עניין אחד שמחבר את ההווה להבטחה עתיקה: עצמות יוסף.

אולם חז״ל מצאו במילה “חמושים” גם רמז כואב. רש״י מביא פירוש נוסף: “חמושים — אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה”. לפי פירוש זה, רק חמישית מבני ישראל זכתה לצאת ממצרים; רבים שלא רצו לצאת ולהיגאל מתו בזמן מכת חושך, כאשר המצרים לא יכלו לראות את הנעשה.

יוסף השביע את בני ישראל שכשיפקוד אותם הקב״ה, יעלו את עצמותיו מכאן. משה מקיים את השבועה. האיש שהביא את משפחת יעקב למצרים יוצא עתה יחד עם העם שנולד ממנה. כך נסגר מעגל של דורות — ההבטחה לא נשכחה.

הציווי המוזר: לשוב לאחור

לאחר היציאה בא ציווי שנראה מבחוץ כמעט בלתי מובן: בני ישראל נדרשים לשוב ולחנות לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים, לפני בעל צפון. התנועה הזאת גורמת לפרעה לחשוב שהעם נבוך בארץ ושהמדבר סגר עליו.

מנקודת מבט צבאית, החניה הזאת נראית מסוכנת. הים סוגר מן הצד האחד, המדבר והמצרים מן הצד האחר. אבל הפסוקים מגלים שהמקום אינו תקלה במסלול; הוא חלק מן המהלך שבו ייוודע כבוד ה׳ בפרעה ובכל חילו.

האם פרעה באמת שחרר?

כאשר נודע למלך מצרים שהעם ברח, לב פרעה ועבדיו נהפך. הם שואלים: “מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו?” לפתע הם מבינים את המחיר הכלכלי והמדיני של אובדן כוח העבודה שעליו נשענה הממלכה.

הסכמתו של פרעה בליל מכת בכורות לא שינתה את תפיסתו הפנימית. בעיניו, בני ישראל עדיין “עבדנו”. הוא לא למד לראות בהם בני אדם חופשיים; הוא רק נכנע לרגע ללחץ. כשהפחד נחלש, רצון השליטה חוזר.

שש מאות רכב בחור — וכל רכב מצרים

פרעה אוסר את רכבו ולוקח את עמו עמו. התורה מציינת שש מאות רכב בחור, נוסף על כל רכב מצרים ושלישים על כולו. זהו כוח צבאי מאורגן ומהיר מול ציבור של משפחות שזה עתה יצא מעבדות.

המרדף איננו רק ניסיון להשיב עובדים. הוא המאמץ האחרון של מצרים להחזיר את הסדר הישן: פרעה למעלה, ישראל למטה; מצרים שולטת, והעבדים נשמעים. לכן הישועה שעל הים צריכה להיות יותר מבריחה מוצלחת — היא צריכה לשבור את כוחו של המשעבד באופן שאינו משאיר עוד דרך חזרה.

האבק עולה באופק

צבא מצרים מתקרב. מרכבות, סוסים ופרשים מצמצמים את המרחק. בני ישראל מגיעים אל שפת הים, וכעת הם נושאים את עיניהם ורואים את מה שפחדו לראות: “והנה מצרים נוסע אחריהם”.

הפסוק עובר מלשון רבים ליחיד — “נוסע”. רש״י, בעקבות חז״ל, מסביר שהמצרים באו “בלב אחד כאיש אחד”. מולם עומד עם שזה עתה נולד לחירות, ובתוכו קולות שונים לגמרי על מה שצריך לעשות עכשיו.

הים לפנים. מצרים מאחור. הבריחה נעצרה — והמבחן האמיתי של האמונה מתחיל.

הערת מקורות: המאמר מבוסס על שמות י״ג, י״ז–כ״ב ושמות י״ד, א׳–י׳: ההימנעות מדרך פלשתים, “וחמושים”, העלאת עצמות יוסף, עמוד הענן והאש, החניה לפני פי החירות, מחשבת פרעה, שש מאות רכב בחור והגעת מצרים אל הים. הפירוש “אחד מחמשה יצאו” ומיתת ארבעת החלקים בשלושת ימי האפלה מובא ברש״י לשמות י״ג, י״ח על פי המכילתא; במכילתא מובאות גם הדעות אחד מחמישים ואחד מחמש מאות. דברי רש״י על “מצרים נוסע” — “בלב אחד כאיש אחד” — מבוססים אף הם על המכילתא. ההסברים על תהליך המעבר מעבדות לחירות ועל משמעות הדרך הם עיבוד רעיוני; תיאורי השיירה והאבק הם עיבוד ספרותי.

פרעה ראה עם לכוד בין המדבר ובין הים.
הוא לא ידע שהמקום שנראה כמלכודת נבחר להיות שער החירות.

מדוע נאמר “אז ישיר”?

התורה אינה אומרת רק שמשה ובני ישראל שרו, אלא פותחת במילים “אז ישיר”. לפי פשוטו של מקרא, “אז” מחזיר אותנו לרגע שבו ראו את הישועה והשירה פרצה מפיהם. רש״י מסביר שכאשר ראה משה את הנס, עלה בלבו שישיר — וכך עשה.

חז״ל מצאו בלשון העתיד “ישיר” גם רמז לתחיית המתים: משה עתיד לשיר שוב. אין זו המשמעות היחידה של הפסוק, אך היא מעניקה לשירה ממד שמעבר לאותו בוקר — קול של גאולה שאינו שייך רק לעבר.

מהלך השירה — מן הנס אל המלכות

שירת הים אינה אוסף מקרי של פסוקים. היא מתקדמת מן הישועה שזה עתה התרחשה, דרך תיאור כוחו של ה׳ והתמוטטות גאוות האויב, אל ההכרזה שאין כמוהו ולחזון העתיד בארץ ובמקדש.

“זה אלי ואנוהו”

השירה עוברת מן הדיבור הכללי על ה׳ אל לשון קרובה: “זה אלי ואנוהו, אלהי אבי וארוממנהו”. “אלי” — הקשר האישי שנולד מתוך ההצלה; “אלהי אבי” — המשך האמונה שקיבלו מן האבות.

במכילתא דרשו את המילה “זה” כביטוי לבהירות מיוחדת, כאילו היו יכולים להצביע ולומר: זה אלי. חז״ל ניסחו זאת באמירה ששפחה על הים ראתה גילוי גדול יותר ממה שראה יחזקאל בן בוזי במראות הנבואה. זהו מדרש על עוצמת ההתגלות, לא תיאור פשוט של מראה גשמי.

“תביאמו ותטעמו” — הגאולה מבקשת בית

בתוך שירת הים כבר נשמע היעד שמעבר למדבר: “תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה׳, מקדש אדני כוננו ידיך”. היציאה אינה רק התרחקות ממצרים; היא הליכה אל מקום שבו העם יהיה נטוע ויוכל לעבוד את ה׳.

המילה “ותטעמו” מתארת יציבות ושייכות. עבדים תלויים ברצון אדוניהם וניתנים להעברה ממקום למקום; עם נטוע מקבל נחלה, שליחות ומרכז רוחני. לכן השירה מחברת את רגע החירות אל חזון המקדש.

כיצד שר עם שלם יחד?

חז״ל דנו בדרך שבה נאמרה השירה: האם משה אמר והעם חזר אחריו, האם העם השלים את הפסוקים, או שכולם אמרו את השירה כאחד ברוח הקודש. הדעות שונות בפרטי המעמד, אך כולן מדגישות שהשירה אינה הופעה של משה בפני קהל שותק. זהו קול משותף של משה ושל בני ישראל.

יש בכך השלמה לתהליך החירות. במצרים נשמע קולו של פרעה המצווה וקולם של נוגשים. על הים העם מקבל קול משלו — קול שאינו צעקת פחד ואינו תלונה, אלא שירה.

השירה שלא הסתיימה על החוף

שירת הים נכנסה אל התפילה ונאמרת בכל יום בפסוקי דזמרה. השירה של דור יוצאי מצרים נעשתה למילותיהם של דורות שלא עמדו בגופם על שפת הים, אך מבקשים לראות את עצמם כחלק מאותו סיפור של גאולה ואמונה.

בשבת שירה היא נקראת בתורה בניגון מיוחד, ובספר התורה היא כתובה בפריסה ייחודית הנקראת “אריח על גבי לבנה”. גם צורת הכתיבה מבדילה אותה מן הפסוקים שסביבה ומעניקה לעין תחושה של שורות הבנויות כשירה.

מסיום השעבוד אל תחילת המסע

קריעת ים סוף משלימה את היציאה ממצרים, אך אינה סוף הדרך. מן החוף הזה יֵצא העם אל המדבר, יתמודד עם צמא ורעב, יקבל מן ושליו ויגיע אל הר סיני. החירות שהוענקה לו צריכה כעת להתמלא בתורה, באחריות ובברית.

אבל לפני האתגרים הבאים עומד רגע אחד של שלמות: משה, מרים ובני ישראל שרים יחד. הים מאחוריהם, העתיד לפניהם, ובפיהם ההכרזה שתלווה את ישראל בכל הדורות — “ה׳ ימלוך לעולם ועד”.

הערת מקורות: שירת הים ומעמד מרים מבוססים על שמות ט״ו, א׳–כ״א. פירוש “אז ישיר” והקשר לתחיית המתים מובאים ברש״י ובסנהדרין צ״א ע״ב. דרשת “זה אלי” ומעלת ההתגלות על הים, וכן מסורת התופים של הנשים, מובאות במכילתא וברש״י. הדיון באופן אמירת השירה מובא בסוטה ל׳ ע״ב. צורת כתיבת השירה “אריח על גבי לבנה” נידונה במגילה ט״ז ע״ב. ההסברים על מבנה השירה ומשמעותה לדורות הם עיבוד רעיוני.

הים נבקע, העם עבר — והשירה נשארה.
כך מסתיים פרק קריעת ים סוף, ומכאן ממשיך מסע ישראל אל המדבר ואל מתן תורה.