נחש מלך בני עמון מת, ובנו חנון מלך תחתיו. דוד זכר שנחש עשה עמו חסד ושלח עבדים לנחם את חנון על מות אביו. המשלחת נועדה לבטא הכרת הטוב ולשמור על יחסי שלום.

אולם שרי בני עמון חשדו ששליחי דוד אינם מנחמים אלא מרגלים שבאו לחקור את העיר ולהפכה. במקום לקבל את המחווה, הם שכנעו את חנון לראות בה מזימה.

חנון תפס את עבדי דוד, גילח את חצי זקנם, חתך את בגדיהם ושלח אותם מושפלים. בעולם הקדום הזקן והלבוש היו סמלי כבוד, ולכן המעשה היה ביזוי מכוון של השליחים ושל המלך ששלחם.

כאשר נודע לדוד על מצבם, שלח לומר להם להישאר ביריחו עד שיצמח זקנם ורק אז לשוב. עוד לפני התגובה המדינית דאג דוד לכבודם ולתחושתם של אנשיו.

בני עמון הבינו שמעשיהם הפכו אותם לשנואים בעיני דוד. במקום להתנצל ולתקן, הם שכרו צבאות מארם והתכוננו למלחמה.

בני עמון יצאו למלחמה בפתח שער העיר, ואילו צבאות ארם השכירים נערכו בשדה מאחור. יואב ראה שהמלחמה פונה אליו מלפנים ומאחור. הוא בחר מן החיילים המובחרים לעמוד מול ארם ומסר את יתר העם לאבישי אחיו מול בני עמון.

השניים קבעו שיעזרו זה לזה: אם ארם יגבר על יואב, יבוא אבישי לעזרתו; ואם בני עמון יגברו על אבישי, ימהר יואב לסייע לו.

ארם נסה מפני יואב, וכאשר בני עמון ראו זאת נסו גם הם אל העיר. בהמשך אספו הארמים כוחות נוספים מעבר לנהר. דוד עצמו אסף את כל ישראל, עבר את הירדן והכה את צבא ארם.

מלכי ארם השלימו עם ישראל ולא הוסיפו לעזור לבני עמון. המערכה נגד עמון נמשכה, ויואב וצבא ישראל צרו על רבת בני עמון.

הכתוב פותח את הפרשה במילים מדויקות: „ויהי לתשובת השנה, לעת צאת המלכים”. דוד שלח את יואב, את עבדיו ואת כל ישראל למלחמה, והם השחיתו את בני עמון וצרו על רבה — אך דוד נשאר בירושלים.

הפסוק יוצר ניגוד חד: הצבא בשדה והמלך בארמון. המקרא אינו אומר שעצם הישארותו הייתה החטא, אך מדגיש את הרקע שבו נפתחה שרשרת המעשים הקשה.

חז״ל אומרים במסכת שבת: „כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו”. מטרת הגט הייתה למנוע מצב שבו חייל ייעלם במלחמה ואשתו תישאר עגונה בלי יכולת להוכיח את מותו.

רש״י מסביר שהיה זה גט על תנאי: אם החייל ימות במלחמה, הגט יחול למפרע מזמן מסירתו. על יסוד זה דרשו חז״ל על דברי נתן „ואת אשתו לקחת לך לאישה” — „ליקוחין יש לך בה”. כלומר, בת שבע הייתה מותרת לדוד מבחינה הלכתית, והמעשה לא היה איסור אשת איש כפשוטו.

חז״ל גם אמרו שבת שבע הייתה ראויה לדוד, אלא ש„אכלה פגה” — הוא הקדים את הזמן הראוי ולא המתין שהדברים יתרחשו בדרך הנכונה.

לעת ערב קם דוד ממשכבו והתהלך על גג בית המלך. משם ראה את בת שבע בת אליעם. הכתוב מכנה אותה „אשת אוריה החתי”, מפני שזה היה הקשר הידוע לעיני הציבור — אף שלפי דברי חז״ל היא כבר קיבלה גט לפני יציאת אוריה למלחמה.

דוד שלח להביאה, ולאחר מכן היא שבה לביתה והודיעה לו שהיא הרה. מבחינה הלכתית לא היה כאן איסור אשת איש, אך דוד השתמש בכוח מלכותו ופעל בחיפזון, לפני הזמן ובדרך שאינה ראויה. כלפי הציבור נראה הדבר כאילו נלקחה אשתו של חייל הנמצא בחזית.

דוד שלח אל יואב להביא את אוריה מן המלחמה. הוא שאל לשלום יואב, לשלום העם ולשלום המלחמה, ולאחר מכן הורה לאוריה לרדת לביתו. דוד קיווה שההריון ייוחס לאוריה.

אוריה לא ירד לביתו. הוא ישן בפתח בית המלך עם עבדי אדוניו. כשדוד שאל מדוע, השיב אוריה כי הארון, ישראל ויהודה יושבים בסוכות, יואב והחיילים חונים בשדה — ואיך הוא ילך לביתו לאכול, לשתות ולנוח?

גם לאחר שדוד השקה אותו ביין, אוריה לא ירד לביתו. נאמנותו לחבריו הלוחמים מדגישה עוד יותר את חומרת המזימה שנרקמה נגדו.

חז״ל מלמדים שאוריה היה מורד במלכות. כאשר דיבר לפני דוד אמר: „הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות, ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים”. לפי פירוש רש״י, עצם העובדה שקרא ליואב „אדוני” בפני המלך הייתה פגיעה בכבוד המלכות וקבלת מרות של שר אחר לפני המלך.

בעלי התוספות מביאים הסבר נוסף: דוד הורה לאוריה לרדת לביתו, אך אוריה סירב לקיים את פקודת המלך. לכן דוד ראה בו מי שמרד בסמכות המלכות, ודינו של מורד במלכות היה מיתה.

אולם חז״ל מדגישים שדוד לא נהג בדרך המשפט הראויה: „שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת”. היה עליו להביא את אוריה לדין גלוי ומסודר, ולא לשלוח פקודה נסתרת ליואב כדי שימות במלחמה בידי בני עמון.

בבוקר כתב דוד מכתב אל יואב ושלח אותו ביד אוריה עצמו. במכתב ציווה להציב את אוריה מול המלחמה החזקה ביותר, ולאחר מכן לסגת מאחוריו כדי שיוכה וימות.

יואב ביצע את ההוראה במסגרת התקפה על העיר. אוריה וחיילים נוספים נהרגו. השליח שנשלח לדוד דיווח על נפילת הלוחמים ועל מות אוריה. דוד השיב ליואב שלא יירע בעיניו הדבר, מפני שהחרב אוכלת פעם בזה ופעם בזה, והורה לו להתחזק במלחמה.

בת שבע שמעה שאוריה מת והתאבלה עליו. לאחר ימי האבל אסף אותה דוד לביתו והיא נעשתה לו לאישה וילדה בן.

ה׳ שלח את נתן הנביא אל דוד. נתן לא פתח בהאשמה ישירה אלא סיפר משל: בעיר אחת היו שני אנשים — עשיר בעל צאן ובקר רב, ורש שאין לו אלא כבשה קטנה אחת שקנה וגידל. היא אכלה מפתו, שתתה מכוסו והייתה לו כבת.

כאשר בא אורח אל העשיר, חס העשיר לקחת מצאנו שלו. הוא לקח דווקא את כבשת הרש והכין אותה לאורח.

דוד כעס מאוד על האיש ופסק שהוא בן מוות ועליו לשלם ארבעתיים, מפני שעשה את הדבר ולא חמל. מבלי לדעת, דוד כבר ניסח את הדין על מעשיו שלו.

אז אמר נתן לדוד את שתי המילים החודרות: „אתה האיש”. ה׳ משח את דוד למלך, הציל אותו מיד שאול והעניק לו מלכות. מדוע בזה את דבר ה׳, הכה את אוריה בחרב ולקח את אשתו?

נתן הודיע שהחטא יישא תוצאות קשות: החרב לא תסור מבית דוד, ומתוך ביתו תקום עליו רעה. מה שנעשה בסתר יזכה לתגובה גלויה לעיני ישראל.

לאחר דברי חז״ל על פרטי המעשה, נותרת שאלה עמוקה: כיצד הגיע דוד המלך, משיח ה׳ ונעים זמירות ישראל, לניסיון קשה כל כך? חז״ל אינם מטשטשים את אחריותו, אך מגלים בפרשה עומק נוסף — ניסיון שנעשה ליסוד גדול בדרכי התשובה.

מדוע אין אומרים „אלוהי דוד”? דוד שאל את הקב״ה: מפני מה אומרים „אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב”, ואין אומרים גם „אלוהי דוד”? השיב לו הקב״ה: האבות הקדושים עמדו בניסיונות, ואילו אתה עדיין לא נתנסית כמותם.

דוד ביקש: „בְּחָנֵנִי ה׳ וְנַסֵּנִי, צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי”. הקב״ה הודיע לו מראש שהוא עומד להתנסות; ואף על פי כן, כשהגיע הניסיון, נכשל דוד לפי גובה מדרגתו. מכאן לימדו חז״ל: „לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון”. אפילו אדם גדול אינו יודע באיזו שעה ייחלש כוחו, ולכן אין לבטוח בכוחנו בלבד.

אין פירוש הדבר שדוד בחר לחטוא כדי להצדיק את דברי ה׳. אדם אינו רשאי לעבור עבירה לשם מטרה כלשהי. אלו דברי עומק המתארים את סערת נפשו ואת הכנעתו המלאה לפני משפט ה׳. דוד אינו מאשים אחרים ואינו מבקש תירוץ; הוא מודה: אתה צדקת בדברך, ואני טעיתי כאשר ביקשתי להביא את עצמי לידי ניסיון.

הזוהר מכנה את דוד „בדיחא דמלכא” — משורר המלך, המשמח את קונו בשירה. גם מתוך צער ושברון לב חזר דוד אל דרכו: תפילה, שירה ודיבור של קרבה. „למען תצדק בדברך” איננו היתר למעשה, אלא צידוק הדין וקבלת אחריות לפני מלך העולם.

„לא דוד ראוי לאותו מעשה”: חז״ל אומרים שלפי מדרגתו דוד לא היה ראוי להגיע למקום הזה. מדוע אפוא אירע הדבר? כדי להורות דרך תשובה ליחיד. אם יאמר אדם: חטאתי, התרחקתי ואין לי עוד תקנה — אומרים לו: ראה את דוד. מלך ישראל לא התייאש, אלא הודה, קיבל את הדין, התפלל ושב אל ה׳ בכל לבו.

מקורות לעיון: סנהדרין ק״ז ע״א; עבודה זרה ד׳ ע״ב; זוהר, משפטים, חלק ב׳ ק״ז ע״א.

דוד לא דחה את נתן, לא פגע בו ולא ניסה להמשיך בהסתרה. הוא אמר מיד: „חטאתי לה׳”. שתי מילים בלבד, אך יש בהן הכרה ברורה וללא תירוצים.

נתן השיב שגם ה׳ העביר את חטאתו והוא לא ימות. אולם המחילה אינה מבטלת את כל תוצאות המעשה: הבן שנולד עתיד למות, והמשברים בתוך בית דוד עוד יבואו.

חז״ל וספרי המוסר ראו בווידויו של דוד יסוד גדול בתשובה. מעלתו אינה בכך שלא נכשל, אלא בכך שכאשר הועמד מול האמת — לא ברח ממנה.

הילד חלה, ודוד ביקש רחמים. הוא צם, שכב על הארץ ולא אכל עם זקני ביתו. שבעה ימים התפלל בתקווה שה׳ יחון את הילד.

כאשר הילד מת חששו העבדים לספר לדוד, אך הוא הבחין בלחישותיהם והבין. אז קם מן הארץ, רחץ, החליף את בגדיו, בא לבית ה׳ והשתחווה, ולאחר מכן אכל.

לעבדיו שהתפלאו הסביר: כל עוד הילד חי צמתי ובכיתי, כי אולי יחנני ה׳. עכשיו, לאחר שמת, אין ביכולתי להשיבו — „אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי”.

דוד ניחם את בת שבע. היא ילדה בן וקראה את שמו שלמה. הכתוב אומר שה׳ אהבו, ושלח ביד נתן הנביא לקרוא לו גם ידידיה — אהוב ה׳.

לידת שלמה אינה מבטלת את החטא ואת תוצאותיו, אך היא מלמדת שגם מתוך שבר ותשובה יכולה לצמוח התחלה חדשה. אותו שלמה עתיד להיות איש המנוחה שיבנה את בית המקדש.

יואב המשיך להילחם ברבת בני עמון וכבש את עיר הממלכה. לפני השלמת הכיבוש שלח אל דוד וביקש ממנו לאסוף את יתר העם ולבוא, כדי שהעיר לא תיקרא על שמו של יואב.

דוד בא עם העם, השלים את הכיבוש ולקח את עטרת מלכם. לאחר מכן שבו דוד וכל העם לירושלים. המלחמה שהחלה בהשפלת השליחים הסתיימה, אך בבית דוד החלו להתממש התוצאות שעליהן הזהיר נתן.