עבודת ה׳ והנפש

אי אפשר לתקן דבר שאיננו מכירים. העבודה מתחילה בהתבוננות ישרה — בלי גאווה ובלי ייאוש.

שמחה איננה התעלמות מקושי. היא היכולת לזכור את הטוב ואת הזכות לעבוד את ה׳ גם בתוך מציאות מורכבת.

לפעול באחריות ובו בזמן לזכור שלא הכול בידינו — ושלעולם יש מנהיג.

שתי תנועות משלימות: רצון להתקרב אל ה׳ והכרה בגדלותו ובמחויבותנו לפניו.

לא למחוק את האישיות — אלא לכוון כל כוח למקום, לזמן ולמידה הנכונים.

הרגש עשוי להופיע במהירות; הבחירה מתחילה במה שעושים בשניות שאחריו.

כישלון אינו צריך להפוך לזהות. תשובה פירושה גם היכולת לקום ולבחור מחדש.

רצון פותח דרך; הרגל וקביעות הופכים אותה למסלול שאפשר ללכת בו לאורך זמן.

לעצור מדי פעם ולבדוק כיוון — לא כדי להכות את עצמנו, אלא כדי לא לחיות על אוטומט.

הפסגה של עבודת הנפש נמצאת דווקא בפרטים הקטנים: דיבור, סבלנות, תפילה, לימוד וחסד.