שנת 4 לפנה״ס, על פי התיארוך ההיסטורי המקובל, הייתה שנת מפנה בתולדות יהודה. הורדוס, המלך ששלט בארץ במשך עשרות שנים, הלך לעולמו. האיש שבנה את קיסריה, הרחיב את הר הבית והקים מבצרים וארמונות, הותיר אחריו ממלכה גדולה ומשפחה שסכסוכיה טרם שככו.
בסיום חלק ה׳ של מסע בית אליעזר ליווינו את בני הורדוס אל חצר הקיסר אוגוסטוס. ראינו את ארכלאוס ואנטיפס נאבקים על הירושה, את טענות קרובי המשפחה ואת משלחת היהודים שביקשה להפסיק את שלטון בית הורדוס.
אוגוסטוס הכריע שלא למסור את הממלכה כולה לבן אחד. הוא חילק את תחומי השלטון בין ארכלאוס, אנטיפס ופיליפוס. כך הסתיים הפרק המדיני של ממלכת הורדוס המאוחדת.
אבל תושבי יהודה לא חוו את האירועים כהחלטה רחוקה בלבד. בירושלים חיו אנשים שזכרו את מעשי הורדוס, את פחד השלטון, את ההרוגים ואת התסיסה שפרצה לאחר מותו.
ארכלאוס שב אל הארץ כמי שנועד לשלוט על יהודה, שומרון ואדום. היה זה תחום חשוב, שבתוכו ירושלים ובית המקדש, מרכז החיים הרוחניים של העם היהודי.
אך לצד הנחלה וההכנסות שקיבל, נשא ארכלאוס עמו גם את התנאי שקבע הקיסר: עליו להוכיח במעשיו שהוא ראוי לשלוט.
בפתח החלק החדש נפגוש את ארכלאוס בתוך שנות שלטונו, ונראה כיצד ניסה לבסס את מעמדו וכיצד החלו להתגלות הקשיים שהובילו לבסוף לנפילתו.
המלך שלא היה מלך — מה פירוש התואר אתנארך?
כאשר יצא ארכלאוס לרומא, קיווה לקבל את כתרו של אביו. הוא החזיק בצוואה האחרונה של הורדוס, שבה נבחר ליורש העיקרי.
אבל אוגוסטוס לא העניק לו את מלוא מבוקשו. במקום להכתירו למלך, מינה אותו לאתנארך.
משמעות התואר הייתה שארכלאוס קיבל סמכות שלטונית על תחום גדול ועל אוכלוסייתו, אך מעמדו נותר כפוף להכרעת הקיסר.
אוגוסטוס אף הודיע שיוכל לשקול בעתיד הענקת תואר מלך, אם יתברר שארכלאוס מושל בדרך ראויה.
לכאורה הייתה זו הכרה רחבה בכוחו של ארכלאוס. בידיו נמסרו ירושלים, קיסריה, סבסטיה, יפו וערים נוספות.
אך בתוך הכבוד הסתתרה גם מגבלה. מי שממנה שליט יכול גם לבדוק אותו, לשנות את תנאי שלטונו ואף לשלול ממנו את מעמדו.
ארכלאוס היה אפוא שליט מקומי בעל כוח, אך לא מלך עצמאי היכול לנהל את דרכו ללא התחשבות ברומא.
זו הייתה המציאות החדשה של חלק גדול מארץ ישראל: השלטון המקומי נמשך, אך הסמכות העליונה נמצאה בידי האימפריה הרומית.
ירושלים בראש סדר העדיפויות — עיר המקדש ומרכז הממלכה
ארכלאוס קיבל תחום שבו הייתה ירושלים, העיר המרכזית בחיי עם ישראל.
ירושלים לא הייתה רק מרכז מנהלי, שבו יושבים פקידים ונקבעים סדרי מסים.
במרכזה עמד בית המקדש, שאליו עלו ישראל בשלושת הרגלים ושבו התקיימה עבודת הקרבנות.
אל העיר הגיעו כוהנים ולוויים, סוחרים, בעלי מלאכה ועולי רגל מן הארץ ומן התפוצות.
משום כך, כל החלטה שלטונית שהתקבלה בירושלים נשאה משמעות החורגת מתחום העיר עצמה.
בשנותיו האחרונות של הורדוס העמיק המתח סביב השלטון ובית המקדש. זיכרון החכמים שנפגעו בפרשת נשר הזהב הוסיף להיות נוכח.
לאחר מות המלך התאספו בירושלים רבים שביקשו שינוי, הקלה במסים והחלפת בעלי תפקידים שנתמנו בתקופת הורדוס.
כפי שלמדנו בחלק ה׳, בסמוך לחג הפסח פרצה התנגשות קשה בין כוחות ארכלאוס לבין אנשי ההמון.
יוסף בן מתתיהו מוסר שבאירועים אלה נהרגו כשלושת אלפים איש. זהו המספר שמביא המקור העתיק, ולא נתון שאפשר לאמת כיום באופן עצמאי.
כאשר שב ארכלאוס לעסוק בשלטונו ביהודה, הוא לא יכול היה להתעלם מן הזיכרון של האירועים האלה.
תושבים רבים קיוו שהתקופה החדשה תביא סדר ומתינות, אך מעשיו הראשונים של השליט הקשו על בניית אמון מחודש.
הדמויות המרכזיות בפתח חלק ו׳
ארכלאוס בן הורדוס: בנה של מלתקי השומרונית, שליט יהודה, שומרון ואדום לאחר החלטת אוגוסטוס.
אוגוסטוס: קיסר רומא, שהעניק לארכלאוס את תואר האתנארך וקבע את תנאי שלטונו.
יועזר בן ביתוס: הכהן הגדול שארכלאוס הדיח לאחר שחזר ליהודה.
אלעזר בן ביתוס: אחיו של יועזר, שמונה במקומו לכהן גדול.
ישוע בן סיא: מי שהחליף בהמשך את אלעזר בכהונה הגדולה, לפי יוסף בן מתתיהו.
גלפירה: בת ארכלאוס מלך קפדוקיה, אלמנת אלכסנדר בן הורדוס, שנישאה בהמשך לארכלאוס.
אנטיפס ופיליפוס: אחיו של ארכלאוס מצד האב, ששלטו בתחומים אחרים של הממלכה שחולקה.
הדחת יועזר בן ביתוס — הכהונה הגדולה במרכז המאבק
אחד המעשים הראשונים שמתאר יוסף בן מתתיהו לאחר שובו של ארכלאוס ליהודה היה שינוי בזהותו של הכהן הגדול.
באותה שעה כיהן יועזר בן ביתוס, אדם ממשפחת כהונה בעלת מעמד חשוב בתקופת בית שני.
ארכלאוס האשים אותו בכך שסייע לאנשים שהשתתפו במהומות נגד השלטון.
בעקבות ההאשמה הדיח אותו ממשרת הכהונה הגדולה.
במקומו מינה את אחיו של יועזר, אלעזר בן ביתוס.
חשוב לשים לב לדרך שבה התרחש המעשה. השינוי לא נבע, לפי תיאור יוסף, מביקורת הלכתית מפורטת על עבודתו של יועזר בבית המקדש.
הנימוק שהציג ארכלאוס היה קשור לשאלת נאמנותו הפוליטית של הכהן הגדול לאחר המהומות.
מכאן נוכל להבין את המתח שאפיין את התקופה: משרת הכהן הגדול, שנושאת קדושה ואחריות עצומה לעבודת המקדש, הייתה נתונה גם להשפעת השלטון המדיני.
במקום שהכהונה הגדולה תתנהל ללא מעורבות של בעלי כוח חיצוניים, היו שליטים מקומיים שניסו לקבוע מי יחזיק במשרה.
במקרה של ארכלאוס לא הסתיים הדבר בחילוף אחד.
יוסף מספר שגם אלעזר לא נשאר בתפקידו לאורך זמן, ובמקומו מונה ישוע בן סיא.
ריבוי השינויים ממחיש את חוסר היציבות במעמד הכהונה הגדולה בסביבת בית המלוכה.
מה אירע לכהונה הגדולה מימי החשמונאים?
כדי להבין את משמעות הדבר, עלינו לזכור את הדרך הארוכה שעברה הכהונה הגדולה בימי הבית השני.
בתקופת בית חשמונאי התחברה הכהונה הגדולה לעיתים גם לסמכות המדינית ולשלטון המלכות.
אולם לאחר התערבות רומא בענייני יהודה ועם עליית הורדוס, השתנה בהדרגה מאזן הכוחות.
הורדוס עצמו מינה והדיח כוהנים גדולים, ובכך חיזק את השפעתו על אחד המוסדות המרכזיים בעם.
ארכלאוס המשיך באותה דרך של התערבות בזהות הכהן הגדול.
משמעות הדבר לא הייתה שעבודת המקדש פסקה. בית המקדש המשיך לפעול, הכוהנים המשיכו לשרת ועולי הרגל המשיכו לבוא.
אך מוסד הכהונה הגדולה היה נתון ללחצים מדיניים ולשינויים תכופים שלא תרמו ליציבותו.
במקורות חז״ל אנו לומדים על חשיבותה של הכהונה הגדולה ועל הדרישות הרוחניות וההלכתיות המיוחדות המוטלות על הכהן הגדול.
ככל שהמרחק בין מעלת התפקיד לבין דרך המינוי נעשה גדול יותר, כך התחדדה הבעייתיות של מעורבות השלטון בענייני הקודש.
ארכלאוס בונה מחדש ביריחו — פאר מלכותי בארץ התמרים
לאחר שהחל לבסס את שלטונו, עסק ארכלאוס גם במפעלי בנייה.
יוסף בן מתתיהו מספר שארכלאוס שיקם בהדר רב את ארמון המלוכה ביריחו.
יריחו הייתה אחד המקומות החשובים והנעימים לשהות בהם עבור בית המלוכה.
העיר וסביבותיה נודעו במעיינות, במטעי תמרים ובאזורי חקלאות פוריים.
הורדוס כבר הקים באזור ארמונות ומתקנים מלכותיים, והשתמש ביריחו במהלך שנות שלטונו.
ארכלאוס ביקש להמשיך את הנוכחות המלכותית באזור ולחזק את מעמדו באמצעות בנייה.
השיקום ביריחו היה אפוא יותר מתיקון של בניין ישן.
הוא ביטא רצון להמשיך את הפאר שאפיין את שלטון אביו, ולהציג את בית המלוכה כמי ששומר על רציפות השלטון.
אבל יוסף אינו מסתפק בתיאור הארמון. הוא מוסר פרט נוסף על שינוי מערכת המים, המלמד כיצד מפעל מלכותי יכול להשפיע גם על יישובים סמוכים.
מי נערן אל מטעי התמרים — החלטה אחת והשלכותיה
לפי יוסף בן מתתיהו, ארכלאוס הסיט חלק מן המים שהגיעו אל היישוב נערן, הנקרא במקורות גם נערה או נארה.
הוא העביר כמחצית מן המים למישור שבו נטע מטעי תמרים.
למים הייתה חשיבות עצומה באזור יריחו.
מעיינות ותעלות השקיה אפשרו לקיים חקלאות משגשגת באזור חם יחסית, שבמקומות רבים מחוצה להם קשה היה לעבד אדמה ללא השקיה.
מטעי תמרים היו מקור למזון ולהכנסה, והיו בעלי ערך כלכלי משמעותי.
הסטת מים למטעי המלך יכולה הייתה להגדיל את הכנסות בית המלוכה, אך גם להשפיע על כמות המים שנותרה ליישוב שמהם נלקחו.
אין בידינו תיאור מפורט של תגובת תושבי נערן למהלך הזה.
לכן אין לקבוע באופן נחרץ מה היה היקף הפגיעה בהם.
אבל עצם ההחלטה ממחישה כיצד שליט המחזיק בסמכות רבה על מקורות מים יכול להשפיע על חיי התושבים ועל אפשרויות החקלאות באזור.
זהו היבט חשוב של ההיסטוריה שלעיתים נבלע בתיאורי מלחמות ומאבקי ירושה: השליטה במים ובאדמה הייתה חלק בלתי נפרד מכוחו של השלטון.
שיקום מפואר של מבנה מלכותי, כהמשך לנוכחות בית הורדוס באזור.
הסטת חלק ממי נערן למטעי התמרים שבתחום מפעלי ארכלאוס.
הקמת ארכלאיס, יישוב שקיבל את שמו של השליט החדש.
ארכלאיס — יישוב חדש הנושא את שם השליט
מפעל נוסף שייחס יוסף בן מתתיהו לארכלאוס היה הקמת יישוב שנקרא על שמו: ארכלאיס.
הקמת יישובים והענקת שמות לשליטים היו תופעה מוכרת בעולם ההלניסטי והרומי.
גם הורדוס פעל בדרך זו כאשר הקים או חידש ערים וקרא להן על שמם של שליטים ובעלי ברית.
קיסריה, למשל, נקראה לכבוד הקיסר אוגוסטוס, ואילו סבסטיה נשאה שם הקשור אף הוא בקיסר.
ארכלאוס המשיך את הדרך והנציח את שמו ביישוב שהקים.
למפעל כזה הייתה משמעות כלכלית ומנהלית, אך גם משמעות סמלית.
יישוב הנושא את שם השליט מזכיר לתושבים ולעוברים בדרכים מי הוא בעל הסמכות בתחום הארץ.
עם זאת, יש להבחין בין מפעלי בנייה לבין הערכת דרך השלטון.
אדם יכול לבנות ארמון, לייסד יישוב ולפתח חקלאות, ובאותה עת לנהל יחסים קשים עם חלק מנתיניו.
לכן אין לראות במפעלי ארכלאוס הוכחה אוטומטית לכך שהיה שליט אהוד או צודק.
כפי שנראה בהמשך, דווקא בתקופת מפעלי הבנייה הללו המשיכו להתפתח ביהודה ובשומרון רגשות התנגדות לשלטונו.
גלפירה שבה לבית הורדוס — נישואין שעוררו ביקורת
בפרקי חלק ה׳ פגשנו את גלפירה, בתו של ארכלאוס מלך קפדוקיה.
גלפירה הייתה אשתו של אלכסנדר, בנו של הורדוס ממרים החשמונאית.
נישואיה לאלכסנדר נועדו לחזק את הקשרים בין בתי המלוכה.
אך לאחר שאלכסנדר הוצא להורג בפקודת אביו, חזרה גלפירה לבית אביה בקפדוקיה.
שנים לאחר מכן, לפי יוסף בן מתתיהו, נישאה גלפירה לארכלאוס, אחיו של אלכסנדר מצד האב.
הנישואין הללו עוררו ביקורת חריפה בשל האיסור הקשור לנישואין עם אשת אח.
אלכסנדר הותיר אחריו ילדים, ולכן אין מדובר במצב של ייבום, שבו התורה דנה בנסיבות מוגדרות של אח שנפטר בלי להותיר צאצאים.
יוסף מציג את נישואי ארכלאוס לגלפירה כמעשה שנעשה בניגוד לחוקי האבות.
אין צורך להוסיף למאורע פרטים שאינם מופיעים במקורות.
העובדה החשובה היא שהנישואין לא נתפסו רק כעניין משפחתי פרטי, אלא עוררו ביקורת הנוגעת לכיבוד דיני התורה ומסורת ישראל.
זהו היבט נוסף של המתח בין בית המלוכה לבין ערכי ההלכה והמסורת של העם.
התורה אומרת: ״עֶרְוַת אֵשֶׁת אָחִיךָ לֹא תְגַלֵּה״ (ויקרא י״ח, ט״ז).
לצד איסור אשת אח מביאה התורה בפרשת כי תצא את דיני הייבום, כאשר אח נפטר בלא שהותיר צאצאים, ובהתקיים יתר התנאים ההלכתיים (דברים כ״ה, ה׳–י׳).
במקרה שלפנינו אלכסנדר בן הורדוס הותיר אחריו ילדים, ולכן נישואי גלפירה לארכלאוס אינם בכלל היתר הייבום.
אנו מביאים את דברי התורה כהוראה תורנית בעלת תוקף עצמאי, ולא כתיאור של פסק דין מסוים שנערך בפני בית דין בתקופת ארכלאוס.
החשיבות של ההבחנה הזאת גדולה: ההיסטוריון מתאר את מעשי השליטים, ואילו התורה היא המקור להלכות ולחובות של עם ישראל.
כיצד ניהל ארכלאוס את תחום שלטונו?
ארכלאוס ירש מערכת שלטונית שנבנתה במשך שנות מלכותו של הורדוס.
המערכת כללה פקידים, מבצרים, חיילים, הכנסות ממסים, נכסים מלכותיים ורשת של ערים ויישובים.
מן הבחינה הזאת לא החל ארכלאוס את דרכו על אדמה ריקה.
הוא קיבל מנגנון בעל ניסיון שלטוני, וכן את התשתיות שבנה אביו.
אולם הוא ירש גם את הבעיות שהצטברו בשנים האחרונות.
חלק מן הציבור ראה במנגנון המלכותי מערכת שהטילה מסים כבדים ופגעה בחירותם של התושבים.
אנשים אחרים חששו מפני מרידות ומהומות, וקיוו שהשלטון החדש יצליח לשמור על היציבות.
גם בשומרון היו אוכלוסיות בעלות זהות ומנהגים משלהן, והיחסים ביניהן לבין השלטון לא היו פשוטים.
ארכלאוס נדרש לנהל את כל המערכת הזאת, כאשר מעליו ניצבת רומא.
כל הצלחה הייתה יכולה לחזק את מעמדו בעיני הקיסר.
ומנגד, תלונות חמורות מצד תושבי הארץ יכלו להגיע עד לחצר אוגוסטוס.
דווקא משום כך הייתה למתינות וליכולת ההקשבה חשיבות מדינית רבה.
השאלה הייתה אם ארכלאוס ידע להבחין בין שמירה על סמכותו לבין שימוש מופרז בכוח.
יהודה ושומרון — שני אזורים תחת אותו שליט
בהחלטת אוגוסטוס נכללו בתחומי ארכלאוס גם יהודה וגם שומרון.
הייתה זו מסגרת מדינית אחת, אך לא אוכלוסייה אחידה מכל הבחינות.
ביהודה עמדו במרכז חיי העם ירושלים ובית המקדש.
בשומרון התקיימו קהילות בעלות מסורות מקומיות, ובהן האוכלוסייה השומרונית.
גם יחסם של תושבי האזורים לשלטון לא היה זהה בכל זמן.
אוגוסטוס אף העניק לשומרון הקלה של רבע מן המסים, לפי יוסף, בשל אי־הצטרפותו למרד שפרץ לאחר מות הורדוס.
ארכלאוס היה צריך למשול על אנשים שזיכרונותיהם, ציפיותיהם ודרישותיהם לא היו זהים.
הצלחה בשלטון הייתה מחייבת לא רק כוח צבאי, אלא גם יכולת לנהל יחסים עם קבוצות שונות של תושבים.
אולם בהמשך יתברר שהביקורת על ארכלאוס לא באה רק מחלק אחד של האוכלוסייה.
גם מבין מנהיגי היהודים וגם מבין מנהיגי השומרונים יקומו מתלוננים על דרכי שלטונו.
ההתפתחות הזאת עתידה להיות אחת הסיבות המרכזיות להתערבותו של הקיסר.
כיצד ראה אוגוסטוס את שלטון ארכלאוס?
בעת שהכריע בחלוקת הממלכה, היה אוגוסטוס מודע לקשיים שנוצרו בארץ.
המהומות שפרצו לאחר מות הורדוס, העימותים בירושלים והדיווחים מנציב סוריה הוכיחו שאין מדובר בתקופה של יציבות מלאה.
משום כך לא העניק לארכלאוס ללא תנאי את תואר המלך.
הוא בחר להעמיד את שלטונו במבחן.
הקיסר ציפה שארכלאוס ינהג בנתיניו במתינות וישמור על הסדר.
מבחינת רומא היה זה אינטרס ברור.
שליט מקומי המצליח לשמור על שקט עשוי להפחית את הצורך בהתערבות של לגיונות ופקידים רומיים.
אבל שליט המעורר מרידות וסכסוכים, עלול לחייב את רומא לשלוח כוחות, להוציא כספים ולשנות את סדרי השלטון.
ארכלאוס נדרש אפוא לשכנע שני צדדים: את תושבי הארץ שהוא מסוגל למשול כראוי, ואת הקיסר שהוא אינו יוצר סכנה ליציבות האזור.
האתגר הזה עתיד ללוות אותו במשך שנות שלטונו.
זמן שלטונו: ארכלאוס שלט משנת 4 לפנה״ס ועד שנת 6 לספירה, לפי התיארוך המקובל. בתקופה זו לא הייתה שנה אפס בלוח השנים.
תוארו: ארכלאוס נשא את התואר אתנארך, ולא קיבל מאוגוסטוס אישור לתואר מלך.
הכהונה הגדולה: יוסף בן מתתיהו מספר על הדחת יועזר בן ביתוס ועל מינוי אחיו אלעזר. בהמשך הוחלף גם אלעזר.
המים ביריחו: תיאור הסטת מחצית מי נערן למטעי התמרים מובא אצל יוסף. המקור אינו מפרט את מלוא ההשלכות על תושבי היישוב.
נישואי גלפירה: יוסף מתאר אותם כמנוגדים לחוקי האבות. אין בידינו תמליל של משפט הלכתי שנערך באותו עניין.
מסורת חז״ל: המקורות התורניים יובאו בפרק כיסודות לימוד עצמאיים ומכובדים. אין לייחס להם פרטים היסטוריים שאינם נזכרים בהם.
כשהביקורת הולכת וגוברת — ראשית הדרך לנפילה
השלטון שקיבל ארכלאוס היה גדול ובעל חשיבות, אך הוא לא הצליח להפיג את חוסר האמון ששרר בין חלקים מן הציבור לבית המלוכה.
יוסף בן מתתיהו מתאר את ארכלאוס בביקורת חריפה, ומייחס לו אכזריות ושלטון קשה.
עלינו לזכור שהדברים נמסרים בכתבי היסטוריון שכתב לאחר המאורעות, ואינם תיעוד ישיר של כל אירוע שאירע במהלך שנות שלטונו.
עם זאת, העדות מאפשרת לזהות את הכיוון הכללי של ההתפתחות.
במשך הזמן הלכו והצטברו תלונות על דרכי הנהגתו.
בסופו של דבר לא היו אלה רק קרובי משפחה שביקשו להחליפו, כפי שאירע במאבק הירושה.
לפי יוסף, גם אנשים בעלי מעמד מיהודה ומשומרון פנו נגדו אל אוגוסטוס.
הם טענו שלא נהג במתינות שנדרשה ממנו, ושהפר את הוראות הקיסר.
זו הייתה התפתחות מסוכנת במיוחד למעמדו.
ארכלאוס ידע שהקיסר הוא שהעניק לו את סמכותו, ושאותו קיסר יכול גם לשלול אותה.
המבחן המדיני שהוצב לפניו ברומא הפך כעת לשאלה מעשית על המשך שלטונו.
בפרק הבא נראה כיצד הגיע המשבר אל שיאו, וכיצד הסתיימה תקופתו של ארכלאוס ביהודה.
מה למדנו מן השנים הראשונות של ארכלאוס?
לכאורה היה ארכלאוס יורשו הטבעי של אביו בתחום המרכזי של הממלכה.
היו בידיו ארמונות, מבצרים, צבא, מנגנון מנהלי והכנסות ממסים.
הוא יכול היה להמשיך במפעלי הבנייה ולפתח את הארץ.
אולם שלטון אינו נשען על מבנים ועל כסף בלבד.
שלטון יציב מחייב גם יחסים עם הציבור ויכולת לפתור מחלוקות.
חילופי הכוהנים במקדש, המתח בין הקבוצות השונות, והביקורת על הפעלת כוח היו כולם גורמים שהקשו על ארכלאוס לבנות סביבו אמון.
מנגד, עצם קיומם של מפעלי בנייה ופיתוח חקלאי מראה שהתקופה לא הייתה רצף אחד של מלחמות בלבד.
החיים בארץ נמשכו, אנשים עיבדו את אדמותיהם, חיו ביישובים, עלו לירושלים ועסקו במלאכתם.
כך נראית לעיתים היסטוריה של תקופת מעבר: החיים הרגילים נמשכים, אך מתחת לפני השטח מצטברים שינויים שעתידים להשפיע על הדורות.
התורה מצווה: ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ... וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק״ (דברים ט״ז, י״ח).
יסוד זה מלמד שהמשפט וההנהגה אינם עניין של כוח בלבד. על בעלי הסמכות לשאוף לצדק, ליושר ולשמירה על חיי הציבור.
במשנה אמרו אנשי כנסת הגדולה: ״הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין״ (אבות א׳, א׳).
המתינות מלמדת על הצורך לבחון דברים מתוך אחריות, במיוחד כאשר החלטה נוגעת לחייהם ולכבודם של בני אדם.
ועוד אמרו חז״ל: ״עַל שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם קַיָּם: עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם״ (אבות א׳, י״ח).
בתקופת ארכלאוס אנו רואים כמה קשה לבסס שלטון כאשר הציבור מתקשה לתת אמון בהנהגתו.
רבי חנינא סגן הכהנים מלמד במשנה: ״הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ״ (אבות ג׳, ב׳).
יש חשיבות רבה לקיומו של סדר ציבורי. אך השאיפה לסדר אינה פוטרת הנהגה מן החובה לנהוג באחריות ובצדק.
דברי חז״ל מובאים כאן כמסורת תורנית בעלת חשיבות עצמאית. פרטי המאורעות של ארכלאוס מובאים לפי כתבי יוסף בן מתתיהו.
מי היה ארכלאוס?
האם ארכלאוס היה מלך יהודה?
מתי התחיל שלטונו?
מדוע ארכלאוס הדיח את יועזר בן ביתוס?
מי מונה לכהן גדול לאחר אלעזר?
איזה ארמון שיקם ארכלאוס?
מה עשה ארכלאוס במי נערן?
מהי ארכלאיס?
מי הייתה גלפירה?
האם ארכלאוס שלט גם בגליל?
מה היה הקשר בין ארכלאוס לרומא?
מדוע הסתבך שלטונו של ארכלאוס?
מהו המקור ההיסטורי המרכזי לפרק?
סופו של הפרק הראשון — האם יחזיק ארכלאוס בשלטון?
לאחר מותו של הורדוס קיבל ארכלאוס לידיו את אחד החלקים החשובים של ממלכת אביו.
הוא שלט בירושלים, החזיק במנגנון השלטוני וניסה להמשיך במפעלי הבנייה והפיתוח.
אך כבר בראשית דרכו היו סימנים לכך שהשלטון אינו נשען על אמון יציב של הציבור.
הדחת יועזר ממשרת הכהן הגדול המחישה את המעורבות המדינית בענייני המקדש.
מפעלי המים והחקלאות ביריחו הראו את כוחו של השליט לשנות את פני הארץ.
נישואיו לגלפירה עוררו שאלות בדבר יחסו לחוקי האבות.
ומעל כל אלה ריחפה השאלה אם יוכל למשול במתינות, כפי שציפה ממנו אוגוסטוס.
התשובה לא תבוא מתוך ארמונות ומפעלי בנייה בלבד, אלא מתוך היחסים בין השליט לבין תושבי הארץ.
בפרק הבא נגלה כיצד הצטברו תלונות נגד ארכלאוס, וכיצד הובילה התערבות הקיסר לשינוי גדול בעתידה של יהודה.
ארכלאוס קיבל לידיו ארמונות, ערים והכנסות. הוא היה בעל סמכות על שטחים נרחבים, והקיסר העניק לו הזדמנות להוכיח את יכולתו.
אך ההיסטוריה מלמדת שכוח אינו מבטיח כשלעצמו יציבות או אהדה.
הנהגה נושאת באחריות כלפי הציבור שעליו היא מופקדת, גם כאשר ההכרעות קשות ויש צורך לשמור על סדר.
דברי חז״ל: ״על הדין, ועל האמת, ועל השלום״ מזכירים שהעולם אינו יכול לעמוד על כוח בלבד.
כאשר דין ואמת אינם מלווים את ההנהגה, גם השלום והביטחון עלולים להיפגע.
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י״ז, סעיפים 317–323: חלוקת ממלכת הורדוס, הענקת תואר האתנארך לארכלאוס והחלטות אוגוסטוס.
קדמוניות היהודים י״ז, סעיפים 339–341: הדחת יועזר בן ביתוס, מינוי אלעזר, שיקום ארמון יריחו, הסטת מי נערן, הקמת ארכלאיס ונישואי גלפירה.
קדמוניות היהודים י״ז, סעיפים 342–344: התלונות על שלטון ארכלאוס ותחילת התהליך שהוביל להדחתו. המאורעות הללו יפורטו בפרק הבא.
מלחמת היהודים, ספר ב׳, פרקים ו׳–ז׳: ההסדר המדיני לאחר מות הורדוס והמשך סיפורו של ארכלאוס.
קדמוניות היהודים — ספר י״ז · מלחמת היהודים — ספר ב׳
מקורות התורה וחז״ל: במדבר י״ח, ז׳ — קדושת הכהונה · ויקרא י״ח, ט״ז — איסור אשת אח · דברים כ״ה, ה׳–י׳ — דיני ייבום
דברים ט״ז, י״ח — משפט צדק · משנה אבות א׳, א׳ — הוו מתונים בדין · משנה אבות א׳, י״ח — הדין, האמת והשלום · משנה אבות ג׳, ב׳ — בשלומה של מלכות
המאורעות ההיסטוריים מובאים לפי עדותו של יוסף בן מתתיהו. הפסוקים ודברי חז״ל מובאים כמקורות תורניים מרכזיים ועצמאיים.
פרק א׳ פותח את חלק ו׳ של מסע שיבת ציון ובית שני, וממשיך ישירות מסיום חלק ה׳ ומחלוקת ממלכת הורדוס.
