לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, עומד עם ישראל בפני תקופה חדשה. משה רבנו איננו עוד, ויהושע בן נון, תלמידו הנאמן, מקבל עליו את הנהגת העם ומכניס את ישראל אל הארץ שהובטחה לאבות.
שנות יהושע הן שנות כיבוש, התיישבות וחלוקת הארץ לשבטים. אולם לאחר פטירת יהושע וזקני הדור מתחילה תקופה אחרת — תקופה מורכבת ורבת תהפוכות, הנמשכת דורות: תקופת השופטים.
אין בתקופה הזאת מלך אחד המנהיג את כל ישראל. השבטים יושבים בנחלותיהם, ומדי פעם מתרחק העם מדרך ה'. בעקבות זאת באים אויבים ומשעבדים את ישראל. מתוך הצרה העם זועק אל ה' — ואז מקים הקב"ה שופט ומושיע המשיב מלחמה ומביא לישראל ישועה.
כך חוזר בספר שופטים מעגל פעם אחר פעם. אך מאחורי המלחמות והמאורעות מסתתר סיפור עמוק יותר: סיפורו של עם הלומד כי כוחו אינו תלוי רק בצבא, במספר הלוחמים או בעוצמת הנשק — אלא בראש ובראשונה בקשר שלו עם הקב"ה.
שמונה שנות שעבוד • זעקת ישראל • רוח ה' על השופט • ניצחון וארבעים שנות שקט
לחצו על כל נושא כדי לפתוח ולהעמיק
עתניאל בן קנז מופיע במקרא עוד לפני תחילת תקופת השופטים. המקרא מכנה אותו "עתניאל בן קנז אחי כלב", והוא קשור למשפחתו של כלב בן יפונה.
כבר בראשית דרכו מתגלה עתניאל כאדם שאינו עומד מן הצד. כאשר מוצבת בפניו משימה קשה בכיבוש הארץ — הוא קם ופועל.
התכונה הזאת תחזור מאוחר יותר בקנה מידה גדול הרבה יותר: כאשר עם ישראל כולו יהיה נתון בצרה, שוב יהיה עתניאל האיש שקם ונושא באחריות.
בעת כיבוש הארץ מגיע כלב אל קריית ספר. הוא מכריז שמי אשר יכה את קריית ספר וילכוד אותה, יקבל את עכסה בתו לאשה.
עתניאל נענה לאתגר, כובש את קריית ספר, וכלב נותן לו את עכסה בתו לאשה.
כבר כאן אנו פוגשים את התכונה שתלווה אותו בהמשך: כאשר יש משימה שצריך לבצע — עתניאל קם.
חז"ל מוסיפים רובד עמוק לדמותו של עתניאל. לאחר פטירת משה רבנו נשתכחו הלכות בימי האבל על משה.
במסכת תמורה מסופר שעתניאל בן קנז החזיר מתוך פלפולו את ההלכות שנשתכחו. חז"ל מציגים בכך את עתניאל לא רק כלוחם, אלא גם כאיש גדול בתורה.
לפני שאנו פוגשים אותו במלחמת ישראל, אנו פוגשים אותו במלחמתה של תורה.
מנהיגותו מתחילה בעמל, בלימוד ובבירור, ורק לאחר מכן אנו פוגשים אותו כמושיע ישראל.
בני ישראל עושים את הרע בעיני ה', שוכחים את ה' ועובדים את הבעלים ואת האשרות. בעקבות ההתרחקות הם נמסרים ביד כושן רשעתיים מלך ארם נהריים.
שמונה שנים עוברות תחת השעבוד. כאן אנו רואים לראשונה את המעגל שיחזור לאורך ספר שופטים: התרחקות → שעבוד → זעקה → מושיע → ישועה.
לאחר שמונה שנות שעבוד מגיעה נקודת המפנה: בני ישראל זועקים אל ה'.
הקב"ה מקים לישראל מושיע. האדם שנבחר הוא אותו עתניאל שכבר הכרנו כלוחם וכאיש תורה.
לפני שהמקרא מספר על המלחמה, הוא מדגיש את מקור כוחו של המושיע:
עתניאל שופט את ישראל ויוצא למלחמה. המקרא מלמד בכך שהישועה אינה מתוארת רק כתוצאה של כוח צבאי: עתניאל הוא השליח, והישועה מאת ה'.
עתניאל יוצא למלחמה נגד כושן רשעתיים. המקרא מתאר את הניצחון בקיצור:
אין פירוט של מספר הלוחמים או מהלכי הקרב. הדגש של הפסוק ברור: ה' נתן את האויב בידו.
לאחר הישועה מגיעה תקופה ארוכה של מנוחה.
ארבעים שנה — דור שלם — זוכה לחיות בארץ בשקט לאחר שנות השעבוד.
בפסוקים מעטים מצטיירת דמותו של השופט הראשון: תורה, אחריות, אומץ ואמונה.
מנהיגותו של עתניאל אינה מתחילה ביום שבו כולם רואים אותו. היא נבנית קודם לכן — בעמל התורה, באחריות ובנכונות לקום כאשר צריך לפעול. כאשר מגיע רגע המבחן, האדם שבנה את עצמו מסוגל לקום ולפעול למען עם ישראל.
האיש שהפך את נקודת החולשה לכוח — והוציא את ישראל משעבוד מואב
לחצו על כל נושא כדי לפתוח ולהעמיק
לאחר תקופת השקט של ימי עתניאל, בני ישראל חוזרים לעשות את הרע בעיני ה'.
ספר שופטים מדגיש בכך שהבעיה אינה רק צבאית. כאשר ישראל מתרחקים, מתחיל שוב אותו מעגל שכבר פגשנו אצל עתניאל.
ה' מחזק את עגלון מלך מואב על ישראל. עגלון אינו פועל לבדו: הוא אוסף אליו את בני עמון ועמלק, ויוצא למלחמה.
עיר התמרים מזוהה במקרא עם אזור יריחו. כך מגיע שלטון מואב אל אזור אסטרטגי בתוך ארץ ישראל.
השעבוד נמשך לא שנה ולא שנתיים — אלא שמונה־עשרה שנה.
כאשר ישראל זועקים אל ה', הקב"ה מקים להם מושיע: אהוד בן גרא, איש משבט בנימין.
המקרא מדגיש פרט חריג: אהוד הוא "איטר יד ימינו". בפשטות, הוא משתמש ביד שמאל בדרך שאינה צפויה מאדם רגיל.
אהוד מכין לעצמו חרב מיוחדת: חרב בעלת שני פיות, שאורכה גומד.
הוא חוגר אותה מתחת למדיו על ירך ימינו. כך היא מותאמת לשליפה ביד שמאל.
המקרא מאפשר לנו לראות כאן תכנון מוקדם: אהוד אינו יוצא לפעולה בפזיזות. הוא חושב, מתכונן ומנצל בחכמה את התנאים העומדים לרשותו.
בני ישראל שולחים ביד אהוד את המנחה לעגלון מלך מואב — התשלום המבטא את כפיפותם לשלטונו.
אהוד מגיע אל המלך, מגיש את המנחה, ולאחר מכן משלח את האנשים שנשאו אותה עמו.
לכאורה המשימה הסתיימה. אבל אהוד עצמו חוזר.
כעת מתחיל החלק הנועז ביותר בתוכנית.
אהוד אומר לעגלון: "דבר סתר לי אליך המלך".
המלך מורה לנוכחים לשתוק, וכל העומדים עליו יוצאים. אהוד נשאר עם עגלון לבדו.
ברגע שעגלון קם, אהוד שולח את יד שמאלו, לוקח את החרב מעל ירך ימינו ומכה את מלך מואב.
פעולה אחת נועזת משנה את כל מהלך המאבק. אבל אהוד עדיין נמצא בלב שטח האויב — ועליו לצאת משם בשלום.
אהוד יוצא, סוגר את דלתות העלייה בעדו ונועל אותן.
עבדי עגלון מגיעים ורואים שהדלתות נעולות. הם ממתינים, משום שהם מניחים שהמלך מתעכב בחדרו.
ההמתנה הזאת נותנת לאהוד את הזמן הדרוש להתרחק.
כאשר אנשי המלך מבינים לבסוף מה אירע, אהוד כבר הצליח להימלט.
כאן מתברר שאהוד אינו רק אדם שביצע פעולה נועזת לבדו. לאחר שנמלט הוא מגיע להר אפרים ותוקע בשופר.
עכשיו הוא עומד בראש העם. הפעולה האישית הופכת למרד לאומי נגד שלטון מואב.
אהוד אומר לישראל ללכת אחריו, משום שה' נתן את אויביהם בידם.
ישראל יורדים ותופסים את מעברות הירדן למואב, ואינם מאפשרים לאיש לעבור.
זה כבר מהלך צבאי רחב: שליטה במעברים מונעת מן הכוח המואבי לסגת אל עבר הירדן.
המקרא מספר שישראל מכים באותה עת כעשרת אלפים איש ממואב, "כל שמן וכל איש חיל", ולא נמלט איש.
המערכה מסתיימת בניצחון ישראל: מואב נכנעת תחת ידם.
שמונים שנות שקט — תקופת המנוחה הארוכה ביותר המוזכרת בסיפורי השופטים עד לנקודה זו.
כך מסתיים סיפורו של אהוד: מאדם שנשלח להביא מנחה למלך זר, למנהיג העומד בראש ישראל ומביא לעם תקופה ארוכה של חירות.
אהוד מלמד שלא תמיד מה שנראה כחריג או כחיסרון הוא באמת חולשה. המקרא מדגיש שהוא איטר יד ימינו, ודווקא התכונה הזאת משתלבת בדרך שבה הוא פועל. אבל הסיפור אינו מסתיים בתחבולה האישית. אהוד יודע להפוך הצלחה של אדם אחד לישועה של עם שלם: הוא תוקע בשופר, אוסף את ישראל ומוביל אותם אחריו.
לאחר אהוד מופיעה במקרא דמותו של שמגר בן ענת. המקרא אינו מספר לנו בהרחבה על חייו, משפחתו או שנות הנהגתו. למעשה, מעשה הישועה שלו מתואר בפסוק אחד בלבד — אך זהו פסוק רב־עוצמה.
מלמד הבקר היה כלי ששימש להכוונת הבקר בעבודתו. דווקא כלי פשוט מן השדה הופך בידו של שמגר לכלי שבאמצעותו הוא מכה שש מאות פלשתים.
המקרא מסיים בארבע מילים חשובות: "ויושע גם הוא את ישראל". אין כאן סיפור ארוך, אין תיאור של צבא גדול ואין נאום מלחמה — אבל הייתה ישועה.
עשרים שנות לחץ תחת יבין וסיסרא, תשע מאות רכב ברזל — וניצחון שהחל בדבר ה' והסתיים בשירת הודיה
לחצו על כל פרק כדי לפתוח ולהעמיק
לאחר מות אהוד חוזרים בני ישראל לעשות את הרע בעיני ה'.
ה' מוסר אותם ביד יבין מלך כנען, אשר מלך בחצור. שר צבאו הוא סיסרא, היושב בחרושת הגויים.
רכב הברזל מעניק לצבא סיסרא יתרון צבאי גדול, ובמשך עשרים שנה חיים ישראל תחת לחץ קשה.
לבסוף הם זועקים אל ה' — והישועה מתחילה.
בתוך התקופה הקשה הזאת מתאר המקרא את דבורה אשה נביאה, אשת לפידות.
דבורה יושבת תחת תומר דבורה, בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים, ובני ישראל עולים אליה למשפט.
לפני שאנו פוגשים אותה בהקשר הצבאי, המקרא מציג אותה כמנהיגה רוחנית וכשופטת: אשה שאליה באים ישראל כדי לקבל משפט והדרכה.
דבורה שולחת לקרוא לברק בן אבינועם מקדש נפתלי.
היא מוסרת לו את ציווי ה': לקחת עשרת אלפים איש מבני נפתלי ומבני זבולון ולמשוך אל הר תבור.
הקב"ה מבטיח למשוך את סיסרא, את רכבו ואת המונו אל נחל קישון, ולתת אותו ביד ברק.
ברק משיב לדבורה:
דבורה מסכימה ללכת עמו, אך מודיעה לו שהדרך שאליה הוא הולך לא תהיה לתפארתו, משום שביד אשה ימכור ה' את סיסרא.
המשפט הזה מכין אותנו כבר עכשיו לדמות נוספת שתיכנס בהמשך הסיפור: יעל אשת חבר הקיני.
ברק מזעיק את זבולון ואת נפתלי לקדש, ועשרת אלפים איש עולים אחריו. דבורה עולה עמו.
מן העבר השני מקבל סיסרא את הידיעה שברק בן אבינועם עלה להר תבור.
הוא מזעיק את כל רכבו — תשע מאות רכב ברזל — ואת כל העם אשר עמו, מחרושת הגויים אל נחל קישון.
מגיע רגע המלחמה. דבורה פונה אל ברק ואומרת:
ברק יורד מהר תבור, ועשרת אלפים האיש אחריו.
הפסוק מדגיש שוב את היסוד החוזר בסיפורי השופטים: "הלא ה' יצא לפניך". הניצחון אינו מיוחס רק לכוח הצבא.
ה' מהַם את סיסרא, את כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק.
סיסרא יורד מעל מרכבתו ונמלט ברגליו. ברק רודף אחרי הרכב והמחנה עד חרושת הגויים.
הכוח שנראה קודם לכן כמעט בלתי ניתן לעצירה קורס לחלוטין. אבל סיסרא עצמו עדיין חי — והוא מחפש מקום מקלט.
סיסרא נמלט ברגליו אל אוהל יעל אשת חבר הקיני.
הוא מגיע לשם משום שבאותה עת היה שלום בין יבין מלך חצור ובין בית חבר הקיני.
יעל יוצאת לקראתו ואומרת לו לסור אליה ולא לירא. סיסרא נכנס לאוהל.
כאשר הוא מבקש מעט מים, יעל פותחת את נאוד החלב, משקה אותו ומכסה אותו.
לאחר שנות המלחמה והמרדף, סיסרא מרגיש כנראה שהגיע למקום שבו יוכל לנוח. אבל כאן עומדת להתגשם נבואתה של דבורה.
כאשר סיסרא נרדם מעייפותו, לוקחת יעל את יתד האוהל ואת המקבת בידה.
יעל הורגת את סיסרא, ובכך מגיע קצו של שר הצבא שהטיל אימה על ישראל.
כאשר ברק מגיע בעקבות סיסרא, יעל יוצאת לקראתו ומראה לו את האיש שאותו חיפש.
כך מתקיימים דברי דבורה: סיסרא נמסר ביד אשה.
מות סיסרא אינו סוף המאבק. בני ישראל ממשיכים להתחזק נגד יבין מלך כנען.
השלטון שלחץ את ישראל במשך עשרים שנה נשבר לבסוף לחלוטין.
לאחר הניצחון איננו עוברים מיד לסיפור הבא. פרק שלם בספר שופטים מוקדש לשירת דבורה וברק.
השירה חוזרת אל מאורעות המלחמה, משבחת את המתנדבים בעם, מתייחסת לשבטים שבאו למערכה ולאלה שלא הצטרפו, ומעמידה את הניצחון בתוך מבט אמוני רחב.
בשירה מופיעה גם תמונה דרמטית של איתני הטבע המשתתפים במערכה:
מה שנראה בפרק ד' כקרב צבאי, מתגלה בשירה כמאורע שבו יד ה' מלווה את ישראל.
שירת דבורה מסתיימת בתפילה:
ואז מגיע המשפט החותם את התקופה:
לאחר עשרים שנות לחץ, מלחמה קשה ונפילת שלטונו של יבין, ישראל זוכים שוב לתקופה ארוכה של מנוחה.
הישועה הזאת אינה סיפורו של אדם אחד. דבורה מביאה את דבר ה' והמנהיגות, ברק אוסף את הלוחמים ויוצא בראשם, ויעל משלימה את נפילת סיסרא. ומעל הכול חוזרת שירת דבורה ומזכירה: כאשר אנשים קמים, מתנדבים ופועלים — אסור לשכוח את מקור הישועה. "ברכו ה'".
האיש שחבט חיטים בסתר מפחד מדין — ויצא בראש שלוש מאות איש למערכה שהוכיחה כי הישועה אינה תלויה ברוב העם
לחצו על כל פרק כדי לפתוח ולהעמיק
בני ישראל עושים שוב את הרע בעיני ה', וה' נותן אותם ביד מדין שבע שנים.
עוצמת הלחץ גדולה כל כך, שישראל מכינים לעצמם מקומות מסתור בהרים, במערות ובמצדות.
הפולשים אינם מסתפקים בניצחון צבאי. הם משחיתים את יבול הארץ ואינם משאירים לישראל מחיה.
ישראל מידלדלים מאוד — ולבסוף זועקים אל ה'.
המפגש הראשון שלנו עם גדעון אינו בשדה הקרב. הוא חובט חיטים בגת כדי להניס — כלומר להסתיר — את התבואה מפני מדין.
גת מיועדת בדרך כלל לדריכת ענבים, לא לדיש חיטה. עצם העובדה שגדעון עובד שם ממחישה את הפחד שבו חיים ישראל.
ואז מופיע אליו מלאך ה':
זהו רגע מפתיע: האיש המסתיר כרגע את חיטתו מקבל את הכינוי "גיבור החיל".
גדעון אינו מגיב לברכה בשתיקה. הוא שואל שאלה קשה: אם ה' עמנו — מדוע מצאה אותנו כל הצרה הזאת?
גדעון גדל על הסיפורים שכבר עברנו במסע שלנו: יציאת מצרים ונפלאות ה'.
הוא אינו מתייחס אליהם כסיפור רחוק. אם הקב"ה גאל את אבותינו — גדעון מבקש להבין היכן אותה ישועה עכשיו.
לאחר דברי גדעון פונה אליו ה':
אבל גדעון אינו רואה בעצמו מנהיג גדול. הוא אומר שמשפחתו דלה במנשה והוא הצעיר בבית אביו.
התשובה אינה: "אתה חזק יותר ממה שאתה חושב". התשובה עמוקה יותר:
מקור השליחות אינו גדולתו האישית של האדם, אלא העובדה שהקב"ה שולח אותו.
גדעון מבקש אות לכך שהמדבר אליו הוא שליח ה'. הוא מכין גדי עזים ומצות ומגיש אותם.
מלאך ה' מורה לו להניח את הבשר והמצות על הסלע ולשפוך את המרק.
גדעון מבין כי ראה מלאך ה' וחושש לחייו, אך ה' אומר לו: "שלום לך, אל תירא".
גדעון בונה שם מזבח וקורא לו: "ה' שלום".
לפני שגדעון יוצא להציל את ישראל ממדין, הוא מקבל משימה בתוך ביתו: להרוס את מזבח הבעל של אביו ולכרות את האשרה שעליו.
גדעון עושה את הדבר בלילה, משום שהוא ירא מבית אביו ומאנשי העיר.
בבוקר מגלים אנשי העיר שמזבח הבעל נהרס ודורשים להמית את גדעון.
אביו יואש משיב להם: אם הבעל הוא אל — שירב לו בעצמו.
מאותו יום מקבל גדעון שם נוסף: ירובעל.
מדין, עמלק ובני קדם נאספים יחד, וגדעון מתחיל לאסוף את ישראל למלחמה.
אולם לפני המערכה הוא מבקש חיזוק נוסף. הוא מניח גיזת צמר בגורן ומבקש אות: שהטל יהיה רק על הגיזה וכל הארץ תישאר יבשה.
בבוקר הוא סוחט מן הגיזה טל רב.
לאחר מכן הוא מבקש את האות ההפוך: שהגיזה תישאר יבשה והטל יהיה על הארץ.
גם הדבר הזה מתקיים. גדעון מקבל חיזוק נוסף לקראת המשימה הגדולה העומדת לפניו.
גדעון יוצא למערכה עם אלפי לוחמים. אבל אז אומר ה' דבר מפתיע:
המטרה אינה רק לנצח. ישראל צריכים לדעת מי הביא את הניצחון.
גדעון מכריז שכל מי שירא וחרד יכול לשוב לביתו. עשרים ושניים אלף חוזרים, ונשארים עשרת אלפים.
אבל גם זה עדיין יותר מדי.
העם יורד אל המים, ושם נעשית הבחנה נוספת בין הלוחמים.
בסופו של התהליך נשארים עם גדעון רק שלוש מאות איש.
מולם עומד מחנה מדין העצום
הצבא הולך וקטן, כדי שהמסר ילך ויגדל: הישועה מאת ה'.
בלילה אומר ה' לגדעון לרדת אל מחנה מדין. אם הוא עדיין ירא, הוא רשאי לרדת עם פֻרָה נערו.
גדעון מגיע לקצה המחנה ושומע איש מספר לחברו חלום: צליל לחם שעורים מתהפך במחנה מדין ומפיל אוהל.
חברו מפרש את החלום:
גדעון שומע את הדברים, משתחווה לה', וחוזר למחנה ישראל מלא ביטחון.
גדעון מחלק את שלוש מאות האנשים לשלושה ראשים.
ביד כל לוחם אין ציוד מלחמה רגיל בלבד, אלא שילוב יוצא דופן: שופר, כד ולפיד בתוך הכד.
באמצע הלילה הם מקיפים את המחנה, תוקעים בשופרות, שוברים את הכדים ומחזיקים את הלפידים בידיהם.
המחנה המדייני נכנס למהומה. ה' שם את חרב איש ברעהו, והצבא הגדול מתחיל לנוס.
לאחר שהמחנה נשבר, מצטרפים למרדף לוחמים נוספים מישראל.
אנשי אפרים תופסים את עורב וזאב, שרי מדין. גדעון ממשיך לרדוף אחר מלכי מדין: זבח וצלמונע.
גם כאשר אנשיו עייפים, גדעון ממשיך במרדף עד להשלמת המערכה.
בסופו של דבר נתפסים זבח וצלמונע, וכוחה של מדין נשבר.
לאחר הניצחון פונים אנשי ישראל אל גדעון בהצעה יוצאת דופן:
הם אינם מציעים רק הנהגה זמנית. הם מבקשים שושלת: גדעון, בנו ונכדו.
גדעון משיב:
זוהי אמירה חזקה מאוד: גדעון מסרב להצעה להפוך את הנהגתו למלוכה תורשתית, ומפנה את העם אל מלכות ה'.
סיפור גדעון אינו מסתיים רק באור. לאחר הניצחון הוא מבקש מאנשי ישראל לתת לו מנזמי השלל.
מן הזהב עושה גדעון אפוד ומציג אותו בעירו עפרה.
זהו פרט חשוב מאוד בדמותו. ספר שופטים אינו מצייר את גיבוריו כדמויות שטוחות ומושלמות. הוא מספר גם על רגעי הגדולה וגם על המקומות שבהם הדברים הסתבכו.
דווקא משום כך הסיפור של גדעון עמוק ואנושי כל כך.
לאחר המערכה הגדולה נכנעת מדין לפני בני ישראל.
והארץ שוקטת ארבעים שנה בימי גדעון.
גדעון שב לביתו, והמקרא חותם לבסוף את חייו: הוא מת בשיבה טובה ונקבר בקבר יואש אביו בעפרה.
בתחילת הסיפור אנו רואים אדם המסתיר חיטה מפחד מדין. בסופו אנו רואים אותו עומד בראש ישראל. אבל הדרך ביניהם אינה סיפור פשוט של אדם ש"גילה כמה הוא חזק". המסר החוזר הוא אחר: "כי אהיה עמך". הצבא מצטמצם עד שלוש מאות, כדי שלא יוכל אדם לומר "ידי הושיעה לי". ובאותה שעה מלמד אותנו סוף הסיפור גם שיעור נוסף: אפילו לאחר ניצחון גדול האדם עדיין זקוק לזהירות, לענווה ולשמירה על הדרך.
שבעים אחים, שלטון שנבנה בכוח, משל העצים של יותם — וסוף שממחיש את מחירו של מאבק על השררה
לחצו על כל פרק כדי לפתוח ולהעמיק
לאחר מות גדעון הולך אבימלך לשכם, אל אחי אמו ואל כל משפחת בית אביה.
הוא מבקש מהם לדבר באוזני בעלי שכם ולהעמיד בפניהם שאלה: האם עדיף ששבעים בני ירובעל ימשלו בהם, או איש אחד?
אבימלך משתמש בקשר המשפחתי שלו לאנשי שכם כדי לבנות לעצמו בסיס כוח.
בעלי שכם נוטים אחריו, ונותנים לו שבעים כסף מבית בעל ברית.
בכסף שקיבל שוכר אבימלך אנשים המתוארים במקרא כ "ריקים ופוחזים", והם הולכים אחריו.
אבימלך מגיע לבית אביו בעפרה והורג את אחיו, בני ירובעל, שבעים איש על אבן אחת.
לאחר מכן נאספים בעלי שכם וממליכים את אבימלך.
כאשר יותם שומע שאבימלך הומלך, הוא עולה על ראש הר גריזים, נושא את קולו וקורא אל בעלי שכם.
הוא מספר משל: העצים הולכים למשוח עליהם מלך.
העצים פונים תחילה לזית, אחר כך לתאנה ולגפן. כל אחד מהם מסרב לעזוב את תפקידו כדי לנוע על העצים.
לבסוף פונים כל העצים אל האטד.
ואם לא — מזהיר האטד — תצא אש ממנו ותאכל את ארזי הלבנון.
יותם עובר מן המשל אל הנמשל. הוא מזכיר לבעלי שכם את אביו, ירובעל, שנלחם למענם והציל את ישראל מיד מדין.
לעומת זאת, הם קמו על ביתו, הרגו את בניו והמליכו את אבימלך משום שהוא קרוב משפחתם.
לאחר הדברים בורח יותם מפני אבימלך.
האזהרה נשארת תלויה באוויר — עד שהמאורעות מתחילים להתגלגל.
אבימלך שׂר על ישראל שלוש שנים.
לאחר מכן מספר המקרא שהקב"ה שולח רוח רעה בין אבימלך ובין בעלי שכם, והברית ביניהם מתחילה להתפרק.
המקרא עצמו מסביר שהמאורעות הבאים קשורים לשפיכת דמם של בני גדעון.
אל תוך המתח מגיע געל בן עבד עם אחיו, ובעלי שכם בוטחים בו.
בזמן חגיגות הבציר הוא מדבר נגד אבימלך ומטיל ספק בזכותו לשלוט בשכם.
זבול, שר העיר, שומע את הדברים ושולח הודעה לאבימלך בסתר.
אבימלך ואנשיו יוצאים בלילה ומציבים מארב סביב שכם.
המאבק הפנימי הופך כעת למלחמה ממש.
לאחר הקרבות מכה אבימלך את העיר, לוכד אותה והורס אותה.
אנשי מגדל שכם מתכנסים בצריח בית אל ברית, בתקווה למצוא שם הגנה.
אבימלך עולה להר צלמון, כורת שוכת עצים ומורה לאנשיו לעשות כמוהו.
הם מניחים את העצים על הצריח ומציתים אותו באש.
לאחר שכם יוצא אבימלך אל תבץ, לוכד את העיר, אך תושבים רבים נמלטים אל מגדל חזק.
אבימלך מתקרב אל פתח המגדל כדי להצית גם אותו.
ואז מתרחש המפנה:
אבימלך נפצע אנושות. הוא קורא לנער נושא כליו ומבקש ממנו לשלוף את חרבו ולהמיתו, כדי שלא יאמרו עליו: "אשה הרגתהו".
הנער עושה כדבריו, ואבימלך מת.
בסיום הסיפור המקרא אינו משאיר אותנו לנחש את משמעות המאורעות. הוא מסכם אותם במפורש:
וגם רעת אנשי שכם שבה בראשם.
המקרא מסיים: קללת יותם בן ירובעל באה עליהם.
הסיפור שהחל בשפיכות דמים ובמרדף אחר השלטון, מסתיים בהתפוררות השלטון עצמו.
לאחר אבימלך קם תולע בן פואה בן דודו, איש יששכר, להושיע את ישראל.
הוא יושב בשמיר בהר אפרים ושופט את ישראל עשרים ושלוש שנה.
המקרא אינו מספר על מלחמה מסוימת או על אויב מסוים בתקופתו. אחרי הפרק הסוער של אבימלך, עצם הופעתו של שופט שמנהיג את ישראל לאורך שנים היא חלק מן ההתייצבות מחדש.
אחרי תולע קם יאיר הגלעדי ושופט את ישראל עשרים ושתיים שנה.
המקרא מוסר עליו פרט מיוחד: היו לו שלושים בנים הרוכבים על שלושים עיירים, ולהם שלושים ערים בארץ הגלעד.
הערים נקראו חוות יאיר והיו בארץ הגלעד.
גם כאן המקרא אינו מתאר מלחמה גדולה, אלא תקופת הנהגה ממושכת שבאה בין הסערה של אבימלך לבין המשבר הגדול הבא.
המעבר מגדעון אל אבימלך חד מאוד. גדעון אמר: "ה' ימשול בכם", ואילו בנו אבימלך מבקש לעצמו שלטון באמצעות כוח ושפיכות דמים. משל יותם מלמד שמנהיגות אינה רק השאלה מי רוצה לשלוט, אלא מי ראוי לשאת באחריות על הציבור. ולאחר סערת אבימלך מופיעים תולע ויאיר — כמעט בלי דרמה — ומזכירים שגם הנהגה יציבה ושקטה היא חלק חשוב במסעו של עם ישראל.
האיש שנדחה מבית אביו, נקרא בחזרה בשעת צרה, ניהל ויכוח היסטורי עם מלך עמון, ניצח במלחמה — ונכנס לאחת הפרשיות הכואבות בספר שופטים
לחצו על כל פרק כדי לפתוח ולהעמיק
לפני הופעת יפתח מתאר ספר שופטים הידרדרות רוחנית חריפה.
בני ישראל עובדים אלוהים אחרים, וה' מוסר אותם ביד פלשתים וביד בני עמון.
במשך שמונה עשרה שנה לוחצים בני עמון את בני ישראל שבעבר הירדן.
הלחץ מתרחב, ובני עמון עוברים את הירדן להילחם גם ביהודה, בבנימין ובבית אפרים.
ישראל זועקים אל ה' ומודים: "חטאנו לך".
כאן מציג המקרא את יפתח:
יפתח הוא בן גלעד, אך אחיו מבני אשת גלעד אינם רוצים שיירש יחד עמם.
הם מגרשים אותו ואומרים לו שלא תהיה לו נחלה בבית אביהם.
יפתח בורח מפניהם ויושב בארץ טוב.
שם מתקבצים אליו אנשים, והוא נעשה למנהיג של חבורה משלו.
כאשר בני עמון נלחמים בישראל, זקני גלעד הולכים אל ארץ טוב כדי להביא את יפתח.
הם מבקשים ממנו להיות להם לקצין ולהילחם בבני עמון.
יפתח אינו שוכח את העבר:
זקני גלעד מבטיחים: אם יפתח ישוב ויילחם בבני עמון, הוא יהיה להם לראש.
יפתח מסכים, והדברים נאמרים לפני ה' במצפה.
אחד החלקים המרתקים בסיפור יפתח הוא שלפני שהוא יוצא למלחמה, הוא מנסה לברר את הסכסוך באמצעות שליחים וטיעונים.
יפתח שולח אל מלך בני עמון ושואל:
מלך עמון טוען שישראל לקחו את ארצו כאשר עלו ממצרים, ולכן הוא דורש: "השיבה אתהן בשלום".
יפתח אינו מקבל את הטענה — ומתחיל להשיב באמצעות סקירה היסטורית.
יפתח מספר למלך עמון את השתלשלות המאורעות מימי יציאת מצרים.
ישראל לא לקחו את ארץ מואב ולא את ארץ בני עמון.
כאשר סיחון מלך האמורי לא אפשר לישראל לעבור בארצו ויצא למלחמה נגדם, ה' נתן אותו ביד ישראל.
ישראל ירשו אפוא את ארץ האמורי שאותה כבש סיחון.
יפתח מוסיף טיעון חזק נוסף: ישראל יושבים באזור הזה כבר שלוש מאות שנה.
כלומר: אם בני עמון ראו בארץ הזאת נחלה שנגזלה מהם, מדוע במשך מאות שנים לא השיבו אותה?
יפתח מסיים בכך שהוא אינו רואה את ישראל כחוטאים לעמון, ומוסר את המשפט לה'.
מלך בני עמון אינו שומע אל דברי יפתח. המשא ומתן אינו מצליח.
אז מספר המקרא:
יפתח עובר בגלעד ובמנשה, ומשם יוצא אל בני עמון.
ה' נותן אותם בידו, ויפתח מכה אותם מכה גדולה.
האיום העמוני נשבר. אבל רגע לפני הקרב אמר יפתח דבר שעתיד להפוך את הניצחון לסיפור כואב מאוד.
לפני יציאתו לקרב נודר יפתח נדר לה'.
הנדר הזה עומד במרכז אחת הפרשיות הקשות והמפורסמות בספר שופטים.
יפתח חוזר לביתו במצפה לאחר הניצחון.
מי יוצאת ראשונה לקראתו?
בתו היחידה יוצאת לחגוג את שובו מן המלחמה.
כאשר יפתח רואה אותה, הוא קורע את בגדיו.
הניצחון הלאומי הגדול מתחלף ברגע אחד בכאב אישי עצום.
זהו אחד המקומות שבהם חשוב להבחין בין לשון הפסוקים לבין דרכי הפירוש השונות.
בת יפתח מבקשת ללכת עם חברותיה למשך חודשיים, ולבכות על בתוליה. לאחר מכן נאמר:
חז"ל התייחסו לפרשת יפתח בביקורת חריפה, ובפרט לשאלת הנדר ולאפשרות לפנות לחכם כדי להתירו.
במדרש מופיעה ביקורת גם על יפתח וגם על פינחס: כל אחד מהם ציפה שהאחר יבוא אליו, והתוצאה הייתה קשה.
זהו אחד הלקחים החריפים ביותר שהמסורת הוציאה מן הפרשה: מנהיגות אמיתית דורשת גם ענווה.
לאחר המלחמה בבני עמון פורץ עימות קשה בתוך ישראל.
אנשי אפרים באים אל יפתח וטוענים שלא קרא להם לצאת עמו למלחמה.
הוויכוח הופך למלחמת אחים. אנשי גלעד תופסים את מעברות הירדן.
כדי לזהות אדם מאפרים, הם מבקשים ממנו לומר מילה אחת:
מי שאמר "סיבולת" זוהה כאיש אפרים
זהו מקורו של הביטוי "שיבולת" כמבחן לשוני המזהה קבוצה לפי אופן ההגייה שלה.
לאחר כל המאורעות הללו מסכם המקרא את תקופת יפתח בקצרה:
יפתח מת ונקבר בערי גלעד.
סיפורו נשאר אחד הסיפורים המורכבים ביותר בתקופת השופטים: אדם שנדחה והפך למושיע, מנהיג שיודע להתווכח מתוך זיכרון היסטורי, ולצד זאת — פרשת נדר קשה ומלחמת אחים.
יפתח מלמד אותנו שאדם שנדחה אינו בהכרח אדם שאין לו עתיד. מי שגורש מביתו הפך ברגע האמת למנהיג שהציל את עמו. אבל ספר שופטים אינו מסתיר גם את הצד הכואב: מילים ונדרים יכולים לשאת מחיר כבד, וגאווה ומחלוקת עלולות להפוך אפילו ניצחון על אויב חיצוני למלחמה בתוך הבית. זהו סיפור של ישועה — אבל גם אזהרה גדולה על אחריותו של מנהיג למילותיו, למעשיו ולשלום העם.
שלושה שופטים שעליהם מספר המקרא בקיצור — אך יחד הם מייצגים עשרים וחמש שנות הנהגה לפני פתיחתו של אחד הסיפורים הגדולים והדרמטיים בספר שופטים
לאחר יפתח שופט את ישראל אבצן מבית לחם.
המקרא אינו מספר לנו על מלחמה שניהל אבצן, אך הוא מוסר פרט יוצא דופן על משפחתו: היו לו שלושים בנים ושלושים בנות.
את בנותיו שלח החוצה, ולבניו הביא שלושים נשים מבחוץ. תיאור זה מצביע על מערכת רחבה של קשרי משפחה ונישואין.
אבצן שופט את ישראל במשך שבע שנים, ולאחר מותו נקבר בבית לחם.
אחרי אבצן קם אילון הזבולוני.
על אילון מספר המקרא מעט מאוד: הוא שופט את ישראל עשר שנים.
לא נמסר לנו על מלחמה מסוימת, אויב מסוים או אירוע דרמטי שהתרחש בתקופתו.
לאחר מותו הוא נקבר באילון בארץ זבולון.
אחרי אילון שופט את ישראל עבדון בן הלל הפרעתוני.
גם כאן אין תיאור של מלחמה, אך המקרא מוסר פרט בולט על ביתו של עבדון:
ארבעים בניו ושלושים נכדיו רוכבים על שבעים עיירים.
בעולם המקראי, תיאור כזה משדר בית גדול, מעמד והשפעה ציבורית רחבה.
עבדון שופט את ישראל שמונה שנים, ולאחר מותו נקבר בפרעתון בארץ אפרים, בהר העמלקי.
על גדעון, יפתח ודבורה קיבלנו פרקים שלמים. על אבצן, אילון ועבדון — פסוקים בודדים. ובכל זאת המקרא לא מדלג עליהם. הם מזכירים לנו שההיסטוריה של עם ישראל אינה מורכבת רק מ מלחמות, ניסים ומשברים. יש גם שנים של הנהגה, משפחה, המשכיות וחיים רגילים. ועכשיו השקט הזה עומד להסתיים.
נזיר אלוהים מן הבטן, איש שרוח ה' מפעמת בו, אריה שנקרע בידיו, דבש מתוך גוויית האריה, חידה מסתורית, שלוש מאות שועלים וניצחון מופלא בלחי חמור
לחצו על כל פרק כדי לפתוח ולהעמיק
לאחר תקופת אבצן, אילון ועבדון, ספר שופטים פותח מעגל חדש:
ארבעים שנה הן תקופה ארוכה מאוד. דור שלם יכול להיוולד לתוך מציאות שבה הפלשתים הם הכוח השולט.
בצרעה חי איש ממשפחת הדני ושמו מנוח. אשתו עקרה ולא ילדה.
אל האשה מופיע מלאך ה' ומבשר לה:
אבל הבשורה אינה מסתיימת בכך. הילד הזה נועד לתפקיד מיוחד עוד מן הרחם.
והמלאך מוסיף:
אשת מנוח מספרת לבעלה על איש האלוהים שהופיע אליה.
מנוח אינו מזלזל בדבריה. הוא פונה מיד אל ה' בתפילה:
זוהי תפילה מיוחדת של אב: לא רק בקשה לילד, אלא בקשה לדעת כיצד לגדל אותו נכון.
ה' שומע בקול מנוח, והמלאך מופיע שוב.
מנוח מבקש לכבד את האורח ולהכין לפניו גדי עזים, אך המלאך אומר לו שאם יעשה עולה — יעלה אותה לה'.
מנוח עדיין אינו יודע שהאיש שלפניו הוא מלאך ה'.
כאשר מנוח מעלה את הקרבן, מתרחש מראה מופלא:
מנוח ואשתו נופלים על פניהם. עכשיו מנוח מבין שזה היה מלאך ה'.
הוא חושש שימותו, אך אשתו משיבה בהיגיון: אילו ה' רצה להמיתם, לא היה מקבל את העולה ולא היה מבשר להם את כל הדברים הללו.
הבשורה מתקיימת: האשה יולדת בן.
ואז מופיע סימן ראשון לשליחותו העתידית:
הילד שנולד בעקבות בשורת המלאך גדל — ורוח ה' מתחילה לפעמו.
עוד לפני לידתו נאמר על שמשון שהוא יהיה נזיר אלוהים מן הבטן.
בסיפור שמשון, השיער יהפוך לסמל גלוי של נזירותו ושל הברית שנקבעה לו עוד לפני לידתו.
שמשון יורד לתמנתה ורואה שם אשה מבנות פלשתים.
הוא חוזר אל הוריו ומבקש מהם לקחת אותה לו לאשה.
אביו ואמו מתקשים לקבל זאת: מדוע לבחור אשה מן הפלשתים הערלים?
אך המקרא מגלה לקורא דבר שהוריו אינם יודעים:
באותם ימים פלשתים מושלים בישראל, והמאורעות הולכים ליצור עימות בינם לבין שמשון.
בדרכו לתמנתה, כאשר שמשון מגיע לכרמי תמנתה, מופיע מולו כפיר אריות שואג.
אין בידו כלי נשק.
ואז:
שמשון אינו מספר לאביו ולאמו מה עשה.
לאחר זמן, שמשון שב בדרך כדי לקחת את האשה.
הוא סר לראות את מפלת האריה שהרג, ומגלה בתוכה דבר מפתיע:
שמשון רודה את הדבש בידיו, אוכל ממנו תוך כדי הליכה, ואף נותן להוריו.
אבל הוא אינו מספר להם שהדבש נלקח מגוויית האריה.
הסוד הזה יהפוך מיד לבסיס לאחת החידות המפורסמות בתנ"ך.
במשתה החתונה נותנים לשמשון שלושים מרעים.
שמשון מציע להם חידה. אם יפתרו אותה בתוך שבעת ימי המשתה, הוא ייתן להם שלושים סדינים ושלושים חליפות בגדים. אם לא — הם יתנו לו.
שופטים י"ד, י"ד
ה"אוכל" הוא האריה, וה"מאכל" הוא הדבש.
אבל המרעים אינם יודעים מה אירע לשמשון בדרך, ולכן אינם יכולים לפתור את החידה בכוחות עצמם.
הפלשתים אינם מצליחים לפתור את החידה.
הם מפעילים לחץ כבד על אשת שמשון כדי שתוציא ממנו את הפתרון.
היא בוכה לפניו, עד שלבסוף הוא מגלה לה את הסוד.
היא מספרת אותו לבני עמה, וביום השביעי הם אומרים:
שמשון מבין כיצד גילו.
רוח ה' צולחת עליו, והעימות בינו לבין הפלשתים מחריף.
כאשר שמשון חוזר לאחר זמן אל אשתו, אביה אינו מאפשר לו להיכנס אליה, משום שנתן אותה לאיש אחר.
שמשון מגיב בפגיעה קשה בחקלאות הפלשתית.
הוא לוקח שלוש מאות שועלים, קושר זנב אל זנב, שם לפיד בין כל זוג, מדליק את הלפידים ומשלח אותם בקמות הפלשתים.
העימות האישי הולך והופך לעימות רחב עם הפלשתים.
הפלשתים עולים ליהודה ודורשים לתפוס את שמשון.
שלושת אלפים איש מיהודה יורדים אל סעיף סלע עיטם כדי לדבר עמו.
הם אומרים לו דבר שממחיש עד כמה שלטון הפלשתים הפך למציאות רגילה בעיניהם:
שמשון מסכים שיאסרו אותו, בתנאי שאנשי יהודה עצמם לא יפגעו בו.
הם קושרים אותו בשני עבותים חדשים ומעלים אותו מן הסלע כדי למסור אותו לפלשתים.
כאשר שמשון מגיע ללחי, הפלשתים מריעים לקראתו.
ואז שוב:
שמשון מוצא לחי חמור טרייה, לוקח אותה בידו ומכה בה אלף איש.
מיד לאחר הניצחון העצום מגיע רגע הפוך לחלוטין.
שמשון צמא מאוד. האיש שזה עתה הכה אלף איש אינו מסוגל לספק לעצמו אפילו מים.
הוא קורא אל ה':
ה' מבקע את המכתש אשר בלחי, ויוצאים ממנו מים.
שמשון שותה, רוחו שבה אליו והוא מחיה.
בסיום הפרק מסכם המקרא:
אבל סיפור שמשון עדיין רחוק מסיומו.
בחלק הבא נעבור לעזה, לשערי העיר, לדלילה, לסוד נזירותו, לנפילתו ביד הפלשתים ולסיום הגדול בבית דגון.
שמשון הוא איש בעל כוח יוצא דופן, אבל ספר שופטים חוזר שוב ושוב על המקור האמיתי של כוחו: "ותצלח עליו רוח ה'". הוא נבחר עוד לפני לידתו, נועד להיות נזיר אלוהים ולהתחיל להושיע את ישראל מיד פלשתים. ובכל זאת הוא נשאר אדם — בעל רצונות, סערות, כעסים וחולשות. המתח הזה, בין השליחות הגדולה לבין האדם שנושא אותה, ילך ויגדל בחלק הבא.
שערי עיר שנישאים על כתפיו, אהבה בנחל שורק, סוד שנחשף, כוח שאובד, עיניים שנעקרות, שיער שמתחיל לצמוח מחדש — ותפילה אחרונה שמרעידה את בית דגון
לחצו על כל פרק כדי לפתוח ולהעמיק
שמשון מגיע אל עזה, אחת הערים המרכזיות של הפלשתים.
כאשר אנשי עזה שומעים ששמשון נמצא בעיר, הם מקיפים את המקום ואורבים לו כל הלילה בשער העיר.
הם מחליטים להמתין בשקט עד אור הבוקר, ואז להרוג אותו.
מבחינת הפלשתים, המלכודת מוכנה.
אבל שמשון אינו מחכה לבוקר.
בחצות הלילה קם שמשון.
במקום לנסות להימלט דרך שער העיר — הוא לוקח את השער עצמו.
שמשון שם אותם על כתפיו ומעלה אותם אל ראש ההר אשר על פני חברון.
לאחר מכן מספר המקרא ששמשון אוהב אשה בנחל שורק, ושמה דלילה.
סרני פלשתים עולים אליה ומציעים לה לברר מהו מקור כוחו הגדול של שמשון.
כל אחד מסרני פלשתים מבטיח לה אלף ומאה כסף.
מכאן מתחיל מאבק מסוג חדש: לא חרב מול חרב, אלא ניסיון לחדור אל סודו של שמשון.
דלילה שואלת את שמשון: במה כוחך גדול, ובמה אפשר לאסור אותך?
שמשון משיב: אם יאסרו אותו בשבעה יתרים לחים שעדיין לא חרבו, כוחו ייעלם.
דלילה מקבלת את היתרים וקושרת אותו.
ואז נשמעת הקריאה שתחזור שוב ושוב:
שמשון מנתק את היתרים כאילו היו חוט שנגע באש.
הסוד לא נודע.
דלילה ממשיכה לשאול, ושמשון נותן לה שלוש תשובות שונות.
בכל פעם דלילה מנסה את הדבר ששמשון אמר לה, ובכל פעם נשמעת הקריאה:
ושמשון משתחרר.
דלילה אינה מרפה.
היא אומרת לשמשון: כיצד אתה אומר שאתה אוהב אותי כאשר לבך אינו איתי?
היא לוחצת עליו יום אחר יום.
לבסוף שמשון נשבר.
והפעם הוא אינו מספר לה עוד תחבולה.
הוא מגלה לה את כל לבו.
שמשון אומר לדלילה:
והוא מוסיף:
דלילה מבינה שהפעם שמשון דיבר מלבו באמת.
היא מזמינה שוב את סרני פלשתים.
דלילה מרדימה את שמשון על ברכיה.
היא קוראת לאיש, והוא מגלח את שבע מחלפות ראשו.
ואז היא קוראת שוב:
שמשון מתעורר.
הוא חושב שהפעם יהיה כמו בכל הפעמים הקודמות.
שופטים ט"ז, כ'
זהו רגע נפילתו האמיתי של שמשון.
לא עצם המספריים, לא הפלשתים שמחכים בחדר — אלא העובדה שהקשר שעמד מאחורי שליחותו נפגע.
הפלשתים תופסים את שמשון.
האיש שאיש לא הצליח להחזיק בכוח — נופל כעת בידיהם.
הם מורידים אותו לעזה — אותה עיר שאת שעריה נשא קודם לכן.
שם הוא אסור וטוחן בבית האסורים.
בתוך החושך של בית האסורים מכניס המקרא פסוק קצר מאוד.
קל כמעט לעבור עליו במהירות — אבל הוא משנה את כל התחושה:
שופטים ט"ז, כ"ב
הפסוק אינו אומר עדיין מה עומד לקרות.
אבל הקורא כבר יודע: הסיפור של שמשון עדיין לא הסתיים.
סרני פלשתים נאספים לזבח גדול לדגון אלוהיהם ולשמחה.
מבחינתם, נפילתו של שמשון היא ניצחון של דגון.
כאשר העם רואה את שמשון, הם מהללים את אלוהיהם.
הם קוראים לשמשון מבית האסורים כדי שישחק לפניהם.
הגיבור העברי הפך בעיניהם למוצג של ניצחון.
שמשון העיוור אומר לנער המחזיק בידו להניח לו למשש את העמודים שעליהם הבית נכון.
הבית מלא אנשים ונשים.
כל סרני פלשתים נמצאים שם, ועל הגג כשלושת אלפים איש ואשה הרואים בשחוק שמשון.
איש מן הנוכחים אינו יודע מה עומד להתרחש.
ברגע האחרון, שמשון אינו סומך רק על כוחו.
הוא פונה אל ה'.
זוהי אחת התפילות החזקות בסיפור שמשון.
האיש שהיה מפורסם בכוחו העצום מבקש עכשיו בפירוש:
חזקני נא.
שמשון לופת את שני עמודי התווך שעליהם הבית נכון.
בין העמודים, בתוך בית מלא פלשתים, מגיע סיפור שמשון אל רגעו האחרון.
שמשון אומר:
שופטים ט"ז, ל'
הוא מטה בכוח, והבית נופל על הסרנים ועל כל העם אשר בו.
המקרא מסכם:
המערכה האחרונה של שמשון הופכת למעשה הגדול ביותר שלו נגד הפלשתים.
אחיו וכל בית אביו יורדים לקחת את גופתו.
הם מעלים אותו וקוברים אותו בין צרעה ובין אשתאול, בקבר מנוח אביו.
וכך נסגר מעגל.
הסיפור שהתחיל בבית מנוח בצרעה, בבשורת המלאך על ילד שעתיד להתחיל להושיע את ישראל, מסתיים כאשר שמשון מוחזר אל נחלת משפחתו ונקבר ליד אביו.
שמשון נולד לתוך שליחות עוד לפני שראה אור עולם. הוא היה נזיר אלוהים מן הבטן, ורוח ה' נתנה לו כוח שאיש סביבו לא יכול היה לעמוד בפניו. אבל ספר שופטים מלמד באמצעותו שכוח עצום אינו מבטל את הצורך בגבולות, באחריות ובשמירה על השליחות. שמשון נפל, איבד את חירותו ואת מאור עיניו — אבל סיפורו לא הסתיים בנפילה. בתוך בית האסורים שער ראשו החל לצמוח מחדש, וברגע האחרון הוא פנה אל ה': "זכרני נא וחזקני נא". הוא החל להושיע את ישראל מיד פלשתים בחייו — ובמותו הכה בהם יותר מאשר בחייו.
לאחר שמשון אין הספר מציג שופט חדש. במקום זאת הוא מספר ארבעה פרקים קשים שמגלים מה קורה לחברה כאשר המרכז הרוחני, המוסרי והלאומי הולך ומתפורר.
לחצו על כל חלק כדי לפתוח
בהר אפרים חי איש בשם מיכה.
אמו מקדישה כסף לה', אך מן הכסף נעשים פסל ומסכה.
מיכה מקים בביתו "בית אלהים", עושה אפוד ותרפים, וממנה בתחילה אחד מבניו לכהן.
בהמשך מגיע לביתו נער לוי מבית לחם יהודה.
מיכה מציע לו להיות כהן בביתו, ומשוכנע שכעת ה' ייטיב עמו משום שיש לו לוי לכהן.
באותם ימים שבט דן עדיין מחפש מקום שבו יוכל להתיישב באופן יציב.
חמישה אנשים נשלחים לרגל את הארץ.
בדרכם הם מגיעים לבית מיכה, מכירים את קולו של הנער הלוי, ומבררים אצלו על דרכם.
בהמשך הם מגיעים לליש ורואים מקום שנראה בעיניהם נוח לכיבוש.
כאשר בני דן יוצאים לכבוש את המקום, הם עוברים שוב בבית מיכה.
הפעם הם לוקחים את הפסל, האפוד, התרפים והמסכה.
הם אף משכנעים את הכהן להצטרף אליהם.
בני דן כובשים את ליש, קוראים לה דן, ומעמידים שם את הפסל.
מכאן ספר שופטים עובר לסיפור קשה במיוחד.
איש לוי עובר עם פילגשו בדרכם חזרה מהר אפרים.
לקראת הערב הם מגיעים אל גבעה שבנחלת בנימין.
זקן אחד מכניס אותם לביתו ומארח אותם.
בלילה מקיפים אנשי העיר את הבית, והאירוע מתפתח למעשה קשה ואכזרי.
הפילגש נפגעת אנושות ומתה.
האיש שולח את חלקי גופתה בכל גבול ישראל כדי לזעזע את השבטים ולדרוש תגובה.
המעשה בגבעה מזעזע את שבטי ישראל.
העם מתכנס "כאיש אחד" ודורש מבני בנימין למסור את אנשי הגבעה שעשו את המעשה.
בני בנימין מסרבים.
וכאן מגיע ספר שופטים לנקודה קשה במיוחד:
שבטי ישראל יוצאים למלחמה נגד שבט בנימין.
המלחמה קשה. ישראל סופגים אבדות כבדות בקרבות הראשונים, ולבסוף בנימין כמעט נכחד.
לאחר המלחמה, כאשר הזעם שוכך, בני ישראל רואים מה קרה.
שבט שלם בישראל כמעט נעלם.
העם מגיע לבית אל, יושב לפני ה' ובוכה בכי גדול.
רק עכשיו מורגש במלוא העוצמה מחיר מלחמת האחים.
מכאן נעשים מאמצים כדי לאפשר לשארית בנימין להמשיך להתקיים בתוך עם ישראל.
המסע התחיל בדורו של יהושע בן נון — דור שראה את הירדן נבקע, את חומות יריחו נופלות ואת הארץ הולכת ונכבשת. אבל לאחר מות יהושע קם דור אחר. שוב ושוב התרחק העם, שוב ושוב הגיע לחץ מן האויבים, ושוב ושוב הקים ה' מושיעים לישראל. עתניאל, אהוד, דבורה וברק, גדעון, יפתח, שמשון ואחרים — כל אחד מהם האיר תקופה אחרת. אבל בסוף הספר מתברר שהבעיה אינה רק מי האויב שמחוץ לגבול. עם ישראל זקוק גם לסדר פנימי, לאחדות, להנהגה, למשפט ולמרכז רוחני ברור. תקופת השופטים מגיעה לסופה כשהשאלה הגדולה כבר נמצאת באוויר: איזו הנהגה תוכל לאחד את שבטי ישראל?
וכך נסגר ספר שופטים — לא בניצחון גדול, אלא בשאלה פתוחה על הנהגה, אחדות ועתידו של עם ישראל. מכאן המסע יוביל אותנו אל שמואל הנביא, שאול המלך, ולאחריו — אל מלכות דוד.